טריק החיתום בדיעבד

טריק החיתום בדיעבד זוג צעיר, הורים לשלושה ילדים, ביקשו להגשים חלום ישן: לבנות בית על קרקע משלהם. למימון הבנייה נטלו הלוואת משכנתה. הבנק המלווה הציב תנאי: ביטוח חיי הלווים לטובת הבנק. בני הזוג מסרו לנציגי הראל את הפרטים והתשובות שנדרשו בהצעה לביטוח ובהצהרת הבריאות. נציגי הראל לא חקרו במופלא מהם, הנפיקו פוליסה והחלו לגבות פרמיה. כשנה וחצי לאחר מכן נפטרה האישה בדמי ימיה, כשהיא בת 36 בלבד. רק אז, טרחה הראל לבדוק אם תשובות המנוחה בהצהרת הבריאות תואמות את הרשום בתיקה הרפואי. בבדיקה גילתה כי המנוחה נפטרה מסרטן המעי הגס, שאובחן לראשונה כחודש לאחר החתימה על הצהרת הבריאות. על פי ממצא זה לבדו, הייתה הראל אמורה לשלם את יתרת חוב ההלוואה. למרות זאת הודיעה לאלמן כי היא מסרבת. במכתב הדחייה טענה כי מן המסמכים הרפואיים עולה שהמנוחה סבלה מכאבי בטן, דימום מפי הטבעת ויציאות דמיות, שבגינם הופנתה לבדיקות ובהן קולונוסקופיה. סימפטומים אלה, כך טענה הראל, המנוחה לא גילתה, אף שנשאלה בהצהרת הבריאות על מחלות כרוניות ועל הפרעות במערכת העיכול והמעיים. האלמן פנה לבית משפט השלום בבאר שבע. תביעתו נדונה בפני השופטת רחלי טיקטין עדולם. השופטת שמעה עדויות ובחנה את המסמכים הרפואיים. היא מצאה כי המנוחה אכן סבלה, מאז הריונה הראשון, מטחורים, כאבי בטן, עצירות ודימום. היא פנתה לרופאי משפחה והתייעצה עם מומחים. הם המליצו על סיבים תזונתיים, שתייה מרובה, אמבטיות ישיבה וטיפול תרופתי. אף אחד מהם לא איבחן אצלה מחלה כרונית במערכת העיכול. אפילו בחדר המיון הוגדרו תלונותיה כ"תלונות משניות לטחורים". היום ברור שהאבחנה הזו הייתה שגויה, ציינה השופטת, אבל זו הייתה האבחנה שניתנה בזמן אמת. זה מה שנמסר למנוחה. רק לאחר כריתת חוזה הביטוח, ולאחר שביצעה בדיקת קולונוסקופיה, אובחן אצל המנוחה סרטן המעי הגס. הראל טענה כי די בכך שהמנוחה הופנתה לקולונוסקופיה עוד לפני כריתת החוזה כדי להוכיח שידעה שהיא סובלת מהפרעה במערכת העיכול. אלא שבהפניה לבדיקה לא היה כל תיעוד לכך שהמומחה הסביר לה שיש חשד לגידול או למחלה ממארת. הוכח דווקא שהמנוחה סברה כי הבדיקה נועדה לברר את עניין הטחורים, הדימום וכאבי הבטן. בפסק דינה הגיעה השופטת רחלי טיקטין עדולם לכמה מסקנות משפטיות חשובות. דיני הביטוח אינם מטילים על מבוטח חובה לנחש אבחנה שטרם נמסרה לו. הפניה לבדיקה אינה הוכחה לכך שהמבוטח יודע מה מקנן בגופו. אבחנה לאחר עשיית הביטוח, המגלה כי המחלה קננה בגוף המבוטחת לפני הכניסה לביטוח, אינה מוכיחה שהמבוטחת ידעה עליה בפועל. כאשר חברת ביטוח שואלת אם אובחנה מחלה כרונית, המבוטח חייב להשיב על מחלות שאובחנו בפועל, לא על תסמינים שאולי יתבררו בעתיד כנובעים מאותה מחלה. אם המבטחת רוצה לדעת אם המבוטח מצוי בעיצומו של בירור רפואי, עליה לשאול זאת במפורש: האם הופנית לבדיקה פולשנית, לקולונוסקופיה, לצנתור. מבטחת שאינה שואלת את מה שבאמת חשוב לה, אינה יכולה לטעון בדיעבד שהתשובה לא כללה מידע שמעולם לא ביקשה. השופטת לא הסתפקה בכך. היא בדקה גם את טענת הראל שלפיה אילו המנוחה הייתה מספרת על תסמיניה, הייתה נדרשת למלא שאלון מורחב, ואז הייתה נדחית. אולם עיון בשאלון המורחב העלה שגם בו אין שאלה אם המבוטחת הופנתה לבדיקת קולונוסקופיה. בסופו של דיון, חייבה השופטת רחלי טיקטין עדולם את הראל לשלם לבנק המלווה את מלוא החוב לבנק בתוספת שכר טרחת עורכי דינה והוצאות המשפט. לתובנות החשובות של השופטת ראוי לצרף גם את התקווה שהשופטים יעשו שימוש בסעיף 8 (1) לחוק חוזה הביטוח כדי לשים קץ לכשל שנחשף בפסק דינה של השופטת טיקטין עדולם. בכניסה לביטוח מחתימות חברות הביטוח את המבוטח על ויתור על סודיות רפואית. באמצעותו הן יכולות לבקש את התיק הרפואי ולבדוק את המידע הדרוש להן. אבל נוח יותר לא לבדוק. בדיקה עולה כסף, בירור מעכב מכירה. קל יותר לקבל את המבוטח, לגבות פרמיה, ולהשאיר את טענת אי הגילוי ליום שבו המחלה תתפרץ. כך נגבות פרמיות על ביטוח שמתברר בעת אסון כריק מתוכן. דווקא ברגע שבו המשפחה זקוקה לו יותר מכל. זו בדיוק התוצאה שסעיף 8(1) נועד למנוע. סעיף זה שולל מחברת הביטוח את הזכות לטעון להפרת חובת הגילוי כאשר הייתה יכולה לדעת את המצב לאמיתו כבר בשעת כריתת החוזה.