במלאת 21 שנה לגירוש מגוש קטיף וצפ' השומרון ראיון עם שלושה מהרבנים הבולטים של גוש קטיף

במלאת 21 שנה לגירוש מגוש קטיף וצפ' השומרון ראיון עם שלושה מהרבנים הבולטים של גוש קטיף במלאת 21 שנה לגירוש מגוש קטיף וצפ' השומרון ראיינה הודיה כריש-חזוני בשבועון "מקור ראשון" שלושה מרבני גוש קטיף הבולטים: הרב יגאל קמינצקי, רב הגוש לשעבר וכיום מתגורר בניצן ומשמש כרב ביה'כ האשכנזי של קהילת מגורשי נווה-דקלים, הרב גבריאל קדוש, רב המושב גני-טל בגוש וכיום רב המוא'ז בני שמעון והרב קובי בורנשטיין, תושב ניצן ומנהל התוכן ב"מרכז מורשת גוש קטיף" ובכיר במטה המאבק לסיכול הגירוש והוא שיזם את "השרשרת האנושית" של אנשים שהתחברו מגוש קטיף ועד ירושלים. בין התובנות שעולות מהכתבה: "ניסינו להסביר לבכירי המטכ'ל שהמאבק שלנו נגד הגירוש הוא רוחני, אמוני ודתי, לא מאבק על השטח. נשמענו להם הזויים לחלוטין. הוכחנו עד כמה הקשר לארץ עמוק ואמוני" מתכנני הגירוש קיוו שמאבק התושבים יילבש אופי אלים. בסימולציה של המטכ'ל דובר על 5-0-0 הרוגים, שזה אומר מלחמת אחים! בזמן הגירוש היה קצין שאמר: גני טל בידינו. הם רצו שנהיה ממש אויב. בכפר מימון העמידו צלפים כדי לירות במפגינים. שרון ממש רצה "אלטלנה-2". הגוש היה מיניאטורה של המדינה, חתך של העם מכל הסוגים ומכל התפוצות, כשכולם חיו באחווה , בחיבור מדהים, ובמסירות נפש בכל רגע. המחבלים ירו על הגוש 6000 פצצות מרגמה בלי צבע אדום ואף אחד כמעט לא עזב. אמרו לנו שילדינו לא ירצו להתגייס ובפועל הם נמצאים ביחידות הקרביות ביותר. למרות שעברו 21 שנה הרעיון של הגוש חי ונושם אצל המגורשים שמקווים עדיין לשוב לגוש, גם אצל אלה שנולדו לאחר הגירוש - וזה הניצחון שלנו! כשקפלן איימו בסרבנות באנו אליהם בטענות כיון שבמאבק שלנו לא דגלנו בסרבנות, למרות הלחץ שהופעל על הרבנים לתמוך בסרבנות. לאחר הגירוש המדינה התנגדה להקמת ישובים חלופיים לאנשי הגוש. התוכנית הייתה לפזרם בדירות ברחבי הארץ! היה מאבק עיקש בנושא ולבסוף קמו 21 קהילות. לכל מקום אליו הגיעו אנשי קהילת גוש קטיף הם הפריחו את המקום: חלוצה, לכיש, ניצן, יד בנימין. רוח הגוש חיה ובועטת עד היום. כל מקום שעם ישראל השתקע בו סופו שנחזור אליו כמאמר הפסוק: "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, לכם יהיה". אנחנו רואים בעליל שעם ישראל חוזר לחבל עזה, ליהודה והשומרון וללבנון. גילוי נאות: כעיתונאים זכינו ללוות את הגירוש מהגוש, של קהילת נווה דקלים, בה התגוררה בתנו עם משפחתה, שיחד עם משפחת בעלה, משפ' גולן, הייתה ממובילי המחאה. היו אלה ימים של צער על חורבן הבית - הפרטי והלאומי - יחד עם ימים של אמונה זכה והתעלות הנפש.