מאתר מידה
מי שומר על השב"כ?
יש ארגון אחד בישראל שאף פעם לא נותן דין וחשבון, שאין אצלו מחדלים ותמיד חומק מביקורת ציבורית
"הם בגדו בנו", אמר על השב"כ משה לנדוי ז"ל, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, ומי שמונה לבדוק את העינויים בשב"כ, בראיון לארי שביט שפורסם ב'הארץ'. "אמרתי לאנשי שירות הביטחון הכללי שאנו חשים נבגדים… כי אנחנו נתנו להם קרדיט. ראינו דברים מאוד קשים. ראינו אמות מידה שהושחתו. ראינו כיצד אזור הדמדומים באמת השחית את שרות הביטחון הכללי… ראש השב"כ חשף בפנינו והבטיח לנקות את האורווה. ואני חושב שהתכוון לכך. אבל אלה שבאו אחריו נהגו אחרת. וככל הנראה היו שוב מסרים כפולים. תורה שבכתב – ועדת לנדוי; ותורה אחרת בעל פה – בשטח. והדבר הזה הוא נורא. כי בתוך השירות חייבת להיות אמת גמורה. אם האמת הזאת מתפוררת, אוי לשירות שבידיו מפקידה המדינה תפקיד כה חיוני ואולי לכולנו".
לנדוי לא תיאר לעצמו, שהוא יישב עם בכירי השירות יציג לפניהם את המלצותיו וקביעותיו על גבולות החקירה, יסביר מתי מותר או אסור לחץ פיזי על נחקר, ובאבחת יד ראשי השירות יורו לפקודיהם לא לקיים את ההמלצות שאך לפני רגע הודיעו שאימצו לליבם.
בכירי השב"כ לא בחלו בשום אמצעי כדי להשיג את מבוקשם. פרקליטת המדינה והשופטת לשעבר דורית בייניש טענה שבזמן שהייתה פרקליטת המדינה "הם בשב"כ המציאו עלי רומן שלא היה ולא נברא רק כדי לסלק אותי מהתפקיד".
יצחק שמיר שהיה ראש הממשלה אמר "לא האמנתי שאברם ישקר גם אותי"; אברם הוא ראש השב"כ אברהם שלום ששיקר לשמיר בעניין רציחת המחבלים ואף טען ששמיר היה זה שהורה לו לחסל את המחבלים.
השופט לנדוי, דורית בייניש ויצחק שמיר מתארים את מה שהיה בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים – ויש יגידו עד היום – התרבות הפנימית של השב"כ. תרבות שלא בוחלת באף אמצעי כדי להשיג את מבוקשה אם בתוך עבודת השירות ואם מחוצה לה, אם מול שופט ואם מול ראש הממשלה. הם יודעים הכל ואותם איש לא יבדוק.
הארגון המאותרג במדינה
בכל תולדות המדינה לא היה ארגון ביטחון שזכה ליחס כזה הן ממנהיגי המדינה והן מרשויות החוק והמשפט. אין בכל המדינה ארגון שהיה עובר את אירוע קו 300 – בו נרצחו שני מחבלים שחטפו אוטובוס והעלילו בשב"כ על קצין צנחנים ראשי, תא"ל יצחק מרדכי, שהוא פגע במחבלים, כשהם ידעו שזה שקר מוחלט – כמו שהשב"כ עבר את האירוע. בסופה של הפרשה איש מאנשי השב"כ לא הואשם ברצח, הרוצחים זכו לחנינה בטרם משפט, היועץ המשפטי לממשלה פוטר, והכל בשם לשמור על השב"כ, כי שמירה על השב"כ היא שמירה על המדינה.
בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים התנהל השב"כ כיחידה עצמאית בתוך המדינה ואותרג בכל רשויות המדינה. בכיר לשעבר בשב"כ טען בשיחה עימי "נכון ששיקרנו בבתי המשפט. נכון שהעדנו עדויות שקר, רק שעשינו זאת בשיתוף פעולה מלא של הפרקליטות. הפרקליטים שהעידו אותנו תיאמו איתנו את כל השקרים".
בתרבות של השב"כ עד עצם היום הזה מותר לשקר לכולם חוץ מלשקר בתוך השירות. מותר להפריז במידע שחשוב להם מותר להפחית במידע לדרג המדיני. הכל ייסלח חוץ מלשקר בתוך השירות. תשקר בתוך השירות תודח מייד. אין מחילה לשקר פנימי.
זוכרים את יעקב פרי? האיש היה ראש שב"כ מהולל ומצטיין. כל אזרח ידע שראש השב"כ הוא חצוצרן. כל השב"כ ידעו שראש השב"כ לא שירת בצה"ל בזמן שמכרו לעם ישראל שהראש היה צנחן. איש בשירות לא העז להוציא את הסיפור החוצה שהראש משקר, כי אסור לפגוע בארגון אבל מותר לשקר לכל השאר.
אחד המחדלים הגדולים ביותר של השב"כ עד ה-7.10 היה רצח ראש הממשלה רבין. גם חקירה זו נשארה חסויה בלחץ השירות, כמובן כדי לא לפגוע בשב"כ. האם לא ראוי שכל אזרח יידע איך נרצח פה ראש ממשלה? אין ויכוח שהשב"כ ידע על איומים לרצוח את רבין. כותב שורות אלו, כשהיה סטודנט באוניברסיטה העברית, שמע ממישהו שהוא מכיר אנשים שרוצים לרצוח את רבין חודשים ספורים לפני רציחתו ופנה עם המידע לשב"כ. השב"כ ידע על הכוונה לרצוח את רבין, ולמרות הידיעה לא תגבר את האבטחה סביב רה"מ. בעקבות הרצח קמה ועדת שמגר שרוב מסקנותיה נותרו חסויות.
ועדת שמגר הוסמכה לחקור רק את התנהלות השב"כ הנוגעים לרצח רבין, וכאמור מסקנותיה נשארו בכספת ארכיון המדינה, שאיש לא ידע מה באמת קרה בשב"כ שהביא להפקרות בשמירה על ראש הממשלה. זה ביטוי מצוין לתרבות החקירה שיש בדברים הנוגעים לשב"כ.
אין עוררין על תרומתו הענקית של השירות לביטחון ישראל. אין עוררין על החבורה המופלאה של העובדים בארגון הזה. אין עוררין על אומץ ליבם של עובדי השירות ועל הצלת החיים הרבה שיש באמתחתם. אבל אסור להתעלם מהחלק הלא כל כך טוב בארגון, שבדרך כלל מאפיין את בכיריו.
הארגון בנה את עצמו כך, שכמעט לא נדע לעולם על כישלונותיו המבצעיים אלא רק על סיכוליו, וכך מצטייר כארגון שכמעט לא טועה לעולם. הציבור לא שמע מעולם על רכז או חוקר שהודח עקב רשלנות מבצעית. לעולם לא שמענו על ראש אגף שאחראי ישירות לפיגוע בגלל פעולה לא מקצועית שעשה. השב"כ תמיד ידע להדהד את הצלחותיו ולהחביא את כישלונותיו. תמיד תשמעו על "מידע שהשב"כ העביר ובעקבותיו חוסלה חוליה", אבל לא תשמעו על מידע שהשב"כ לא העביר ובעקבותיו היה פיגוע במלון פארק.
קחו למשל את צה"ל. חוליה חדרה ממצרים, שלושה חיילים נהרגו המח"ט הודח. לעולם לא תשמעו דבר כזה על השב"כ. אותו אסור לבדוק ואם בודקים אז הציבור לעולם לא יידע האם מישהו הודח, כי השב"כ לא נותן דין וחשבון ציבורי לעולם.
המערכת שומרת
חוסר הביקורת הציבורית על השב"כ מביאה את הארגון להיות חור שחור בתוך החברה הישראלית, ומונעת מקרני השמש להיכנס. השב"כ מנצל את הסודיות כדי להסתיר מהציבור הישראלי את התנהלותו הפנימית, את מחדליו ואת המעשים הבלתי חוקיים שקורים לפעמים אצל עובדיו, כמו בכל ארגון אחר.
כל עוד מדינת ישראל, ראשיה, מנהיגיה ועיתונאיה, ימשיכו לאתרג את השב"כ וימשיכו לדאוג שאור השמש לא יחדור למשרדי השב"כ, תונצח ההתנהגות הלא ראויה ולפעמים המופקרת שקורת מידי פעם בשירות, והשב"כ יאבד את אמון הציבור, שבלעדיו אין לו קיום במדינה דמוקרטית.
קחו למשל את תהליך המינוי של רונן בר. רונן בר לא היה המינוי המועדף על נפתלי בנט אבל זה נושא למאמר אחר איך ולמה נבחר בר ולא ר. לחתום מטה הגיעה תלונה בדבר התנהלותו של רונן בר, חשד להתנהגות לא הולמת קודם למינויו. התלונה כללה שמות ופרטים, ותחקיר קטן ולא מורכב היה מגיע לאמת.
מבלי להרחיב על מהות התלונה (בשל צנעת הפרט), אספר שניסיתי להעבירה למספר עיתונאים בכירים במדינה שחשבתי שיוכלו לטפל בה בלי בעיה. שניהם באופן נחמד ומנומס אמרו לי בשפת החבר'ה: "עזוב אותנו עם חבית חומר הנפץ הזו".
ראיתי שאין עם מי להתקדם ופניתי לוועדה המייעצת לבדיקת מנויים בכירים בשירות המדינה שבראשה עמד השופט אליעזר גולדברג. הוועדה קיבלה את התלונה, לא בדקה אותה כראוי, אולי אפילו לא בדקה אותה כלל. הוועדה לא זימנה את העדים ששמם הוזכר בתלונה, לא ביקשה מראש השב"כ המיועד להיבדק במכונת אמת, ואישרה את מועמדותו בתוך שעה.
טוב הרי אנחנו יודעים שאת השב"כ לא בודקים אבל את המועמד לרמטכ"ל ששתל עצים בניגוד לתקנות פוסלים מלכהן. כעבור שנה בערך ביקשתי לקבל את הפרוטוקול של הוועדה במסגרת חוק חופש המידע, כדי לדעת איך ולמה לא נבדקה התלונה ומה נאמר בוועדה שהכשירה בשעה ראש שב"כ, למרות תלונה בהחלט לא פשוטה נגדו. תשובת היועצת המשפטית של הועדה הייתה מדהימה: "הוועדה לא כתבה פרוטוקול והיא גם לא חייבת לכתוב פרוטוקול". הבנתם? זה כל הסיפור.
מחדל השבת השחורה
לא ניתן לסיים את המאמר מבלי להתייחס למלחמת חרבות ברזל. עפ"י מקורותיי ב-7 לחודש, כשפרצה המלחמה וראש השב"כ הבין את גודל הקריסה המודיעינית, הוא ביקש להתפטר מתפקידו ונענה בשלילה על-ידי ראש הממשלה.
צריך לדעת שהשב"כ כשל כשלון טוטאלי ב-7.10. על השב"כ מוטלת הבאת המודיעין האנושי ועל הצבא המודיעין החזותי בגזרת עזה. עזה היא "הממלכה" של השב"כ. אבל מערכת המודיעין קרסה. 5,000 מחבלים מתכנסים ב-3 בבוקר והשב"כ לא יודע אם זה לפלישה או לתרגיל. אלפי פירים ומאות ק"מ של מנהרות ולשב"כ אין מושג מה קורה. חושך מודיעיני מוחלט.
בבוקר האירוע ראש השב"כ חושד שיש סכנה לפלישה חלקית וכיבוש מספר ישובים, ושולח את צוות טקילה לאחד הקיבוצים, בין היתר כדי להוציא מהשטח שני אנשי שב"כ שלא ייפגעו אם תהיה פלישה. מה עבר בראשו של ראש השירות שמוציא מהשטח שני עובדים בכירים, ובאותה נשימה לא מפנה את הקיבוץ, לא מפנה את המסיבה, ולא מודיע לראש הממשלה ולשר הביטחון על חשדותיו, רק הוא יודע.
לפני ימים אחדים פורסמה ידיעה שראש השב"כ החליף את מפקד מרחב דרום. לפי השב"כ ההחלפה תוכננה מראש, אבל כל בר דעת מבין שאין החלפה של מפקד מרחב דרום באמצע מלחמה, אלא אם לפי דעתו של ראש השב"כ הוא כשל בתפקידו הן בהתראה והן בניהול המלחמה. ראש הממשלה שמאשר חילופי תפקידים כאלה לא היה מאשר לעולם החלפה של ראש מרחב דרום, לולא היה יודע שראש המרחב לא יכול יותר לתרום לתפקיד.
וזה העיקר: יש חוט אחד ארוך שמקשר בין כל מחדלי השב"כ עד ל-7.10. ארגון שרגיל לכך שהכל מותר לו, שהדברים שמתרחשים בתוכו לא מפורסמים לעולם, שהכישלונות שלו מוצנעים מעין הציבור והפיקוח עליו דליל במיוחד, מרשה לעצמו בסוף גם לזלזל בראש הממשלה, הממונה הישיר עליו, ולא להודיע לו על כוונת האויב לכבוש ישובים במדינת ישראל.
כולי תקווה שוועדת החקירה שתקום אחרי המלחמה תבדוק את השב"כ באופן יסודי, היות והוא האחראי הראשי לאי קבלת ההתראה המודיעינית ולחושך המודיעיני על ההתעצמות החמאסית בעזה.
מוטי אוחנה. בוגר תואר ראשון במזרחנות והיסטוריה של עם ישראל מהאוניברסיטה העברית. כיהן בעבר כיו"ר תא הסטודנטים של הליכוד, מנכ"ל אגודת הסטודנטים, מנכ"ל רשת אקדמון ויו"ר חברת איסת"א, יועץ שר האוצר ודובר השר לענייני מודיעין. עובד כיום בשוק הפרטי.
תגובות
הוסף רשומת תגובה