לקראת צום עשרה בטבת ויום הקדיש הכללי
|
א. אני מאשים –
באי הצלת יהודים בשואה
1. בצום עשרה בטבת,
נאמר "קדיש" לזכר נרצחי השואה, שיום עליתם לגנזי מרומים לא ידוע.
אלה הופכים
כיום ל- 18 מיליון יהודים. אפשר לדמיין, איך היתה נראית מדינת ישראל והעם
היהודי, אילו הם היו חיים בינינו, כמה רופאים? כמה מדענים? כמה ענקי תורה? כמה
אנשי רוח?
כמה סופרים
ומשוררים? ולא זכינו.
3. ביום כזה, ראוי שעם
ישראל יעשה חשבון נפש. ודאי שאי אפשר היה למנוע את ההשמדה, אבל
ודאי ניתן,
היה להקטין את מספר הקורבנות שנספו.
4. אני מאשים את:
א. רבני
אירופה – שבקוצר חזונם ובצרות אופקיהם, מנעו עליה לא"י והתנגדו להגירה גם
לארצות אחרות.
ב. הנהגת
הישוב היהודי בא"י – שלא רצו כאן את יהודי אירופה, כיוון שרצו להקים
כאן
מדינה סוציאליסטית – בולשביקית – חילונית.
הם הצהירו: "עדיפה פרה חולבת אחת בדגניה, מאשר חמישים יהודים עם זקן,
משוק נבלקי
בורשה". השמאל שלט אז בסרטיפקטים לעליה ארצה, כאשר לא היו להם מספיק מועמדם
בולשביקים, הן ויתרו על אישורי העליה ולא העבירו אותם לתנועות האחרות. ראה פרק
ב'
בהמשך.
ג. מנהיגי יהדות ארה"ב - בראשם אבא הלל סילבר וסטפן וייז, שני רבנים
רפורמים. הם ידעו
על השואה ולא הרעישו עולמות. הם לא עשו מאומה ב 5 שנות השואה. כאשר אנשי
האצ"ל
בהנהגת הלל קוק (אחיינו של הרב קוק) אירגן הפגנות בניו יורק, סטפן וייז דאג
שיגורש
מארה"ב.
ד. ישראל קסטנר – שהוביל למשרפות 500,000 מיהודי הונגריה, תוך הסתרת האמת, שהם
מובלים להשמדה. אליו נשלחו הצנחנים לעורר מרד נגד הגרמנים, הוא הפקיר את חנה סנש
הי"ד והסגיר לנאצים את הצנחנים מא"י. ולאחר המלחמה, הציל קסטנר מתליה,
כמה מרבי
המרצחים, כאשר העיד שקר לטובתם בנירנברג.
ב.יום
הקדיש לנרצחי השואה: מוחרם ע"י החרדים - מנחם רהט - (מצב רוח)
1. ביום הקדיש
הכללי שיחול ב- י' בטבת בשבוע הבא, יימנעו החרדים מאמירת "יתגדל
ויתקדש"
לזכר
קרבנות העקדה הגדולה בשנות הסתר פנים, בשואת יהדות אירופה.
2. בעשרה בטבת
נתאבל על תחילת המצור הבבלי על ירושלים: "בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר
לַחֹדֶשׁ בָּא
נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן
עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק (מגדל) סָבִיב. וַתָּבֹא
הָעִיר בּמָּצוֹר.... וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם
הָאָרֶץ" (מל"ב כ"ה א'-ג'; ירמיהו נ"ב ד'-ז').
3. חכמי ישראל
בימינו, כלומר הרבנות הראשית לישראל בשנת תש"י (1950), החליטו לצרף לי'
בטבת
קטסטרופה נוספת בעלת מימדים קוסמים בתולדות ישראל: הנוראה שבפורענויות, שאירעה
בשנות הסתר הפנים ת"ש-תש"ה, במהלכן נעקדו על יהדותם ועל קידוש שמו
הגדול 6 מיליון
אחינו ואחיותנו, נערים עם זקנים, יהודים פשוטים ואדירי התורה, שנרצחו בידי השטן
הנאצי
במיתות משונות ואכזריות, שלא נודעו מאז ברוא אלוקים שמים וארץ.
4. לנגד עיני
הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל וחבריהם זצ"ל, עמדה השאלה הבסיסית: הרשאים
אנו,
צאצאי ואחֵי הנעקדים, שעלו השמיימה ובפיהם זעקת 'שמע ישראל', לצד אנקת 'אני
מאמין'
וקריאת 'נְקוּמֶה, יידְן' (נקמה, יהודים!), לעבור לסדר היום מול הגדול שבאסונות,
שלשון בני אדם
אינה
מסוגלת להכיל, והדימיון האנושי אינו מסוגל לתאר?
רבני
דור תש"ח-תש"י, דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה, חשו בתבונתם בצורך
להקדיש יום
אחד
בשנה להנצחת זכר העקודים, באמצעות פעולה יהודית בסיסית - אמירת קדיש יתום בפי
כלל
ישראל, ביום אחד בשנה, י' בטבת, שהוא מזכרת עוון לשלוש פורענויות קדומות.
5. אבל אז קמה,
מטעמים בלתי מובנים, התנגדות עזה של מנהיגים חרדיים ליוזמה זו. וכך נוצר שיא
האבסורד: יהודים חרדים אוסרים אמירת מילות הקדיש 'יתגדל ויתקדש שמיה רבה', בפי
כלל
ישראל, בשעה אחת, בלב אחד כאיש אחד! יש תמוה מזה? יש מחלוקת מיותרת מזו?
ומדובר רק באמירת קדיש בציבור, סוג של קבלת עול מלכות שמים, למרות הזוועה
המפלצתית.
מה
יותר יהודי מזה? מה רע באמירת קדיש אחדותית ועוצמתית בפי כלל ישראל ברוב עם? עד
היכן
יכה בנו יצר הפלגנות?
6. קשה להבין
את פשר החרם. שהרי אפילו לדידם של מורי הלכה חרדים, יש לבחור יום כלשהו
בשנה
לאמירת קדיש לעילוי נשמתו של קרוב משפחה שיום פטירתו לא נודע. אז מה רע אם עַם
ישראל כולו יתאחד יום אחד בשנה לאמירת קדיש המונית לעילוי נשמותיהם?
7. וכך נותר רק
הציבור הציוני דתי נאמן ליום הקדיש הכללי, לאמירת קדיש והדלקת נר נשמה לזכר
הניספים על יהדותם, מבלי שזכו אפילו להגיע לקבר ישראל, ורבים מהם נסתלקו מן
העולם בלי
להותיר אחריהם שריד ופליט, ואפילו לא יום 'יארצייט' משלהם.
8. ואילו הציבור
החרדי מחרים את יום הקדיש הכללי. אין לו זכר בלוחות השנה החרדיים, גם לא
בתקשורת החרדית המימסדית, ולא בכתבי העת החרדיים. ואפילו בספרון 'ותן חלקנו',
שמפיק
הרב
(החרדי) חיים דוד קובלסקי, בעיקר עבור בני הציונות הדתית, שרבים מהם אף מתנדבים
מכספם לממן את הפקתה, לא מופיעים אף מילה, אף איזכור. נאדה. התעלמות טוטלית.
9. טרם קם האיש
שיידע לפרש את פשר ההתעלמות התמוהה הזו. יתכן שיגלה, שמאחוריה עומדת
מבוכה ותחושת חרטה על אוזלת היד המנהיגותית של קהילות הקודש, שלא נחלצו להינתק
מבעוד
מועד
מעטיני הגולה הבוערת, וזילזלו בקריאת אישים דוגמת ז'בוטינסקי: "יהודים,
חסלו את הגולה
בטרם
תחסל היא אתכם", או זעקתו: "יהודים, הצילו עצמכם. לברוח. האדמה
רועדת".
10. גם הגאון רבי ישכר
טייכטל, בספרו 'אם הבנים שְמֵחָה', קונן כנגד 'רביים' שמנעו מצאן מרעיתם
הצלת
הנפש והגוף באמצעות עליה ארצה. כך גם העיד ד"ר זרח ורהפטיג, שליח ההצלה
לגיא
ההריגה, לימים שר הדתות, בספרו 'פליט ושריד בימי השואה' (הוצ' 'יד ושם'). הוא
הציע לראשי
ישיבות פולין וליטא סרטיפיקטים (רשיונות עליה) עבור הבחורים, אבל "ראשי
הישיבות זילזלו"
(פרט
לישיבת מיר שראשיה פעלו להצלת האברכים ואלה אכן עלו ארצה); והוא מסכם באמירה
מצמררת:
"אני דאגתי להצלתם של בני הישיבות, וראשי הישיבות דאגו להצלת
הישיבות". עצוב,
איום, נורא.
בכבוד
רב,
רו"ח חיים יואבי רבינוביץ
|
תגובות
הוסף רשומת תגובה