השופט יחיאל כשר: ההנחה שאדם לא יפגע בעצמו כדי לזכות בכספי ביטוח שגויה

 המבוטח, עובד ייצור, נפל מגובה וניזוק בידו.

המבוטח רכש בטרם התאונה תשע פוליסות ביטוח תאונות אישיות.

בעת הרכישה, ביטוח ישיר לא התעניינה במספר הפוליסות שרכש. לאחר התאונה, טענה כי המספר הרב של הפוליסות, מעיד על כוונת מרמה לשבור את ידו כדי לזכות בתגמולי ביטוח.

האם רכישת מספר רב של ביטוחי תאונות אישיות מעידה על כוונת מרמה של מבוטח לגרום לעצמו נזק גוף כדי לזכות בתגמולי ביטוח?

בברכה,

חיים קליר וצוות המשרד

השופט יחיאל כשר: ההנחה שאדם לא יפגע בעצמו כדי לזכות בכספי ביטוח שגויה

עובד ייצור במפעל בצפון הארץ חשש, על רקע תאונות שעברו חבריו, כי גם הוא ייפגע בתאונה. לפיכך רכש תשע פוליסות ביטוח תאונות אישיות, משבע חברות ביטוח שונות. לרוע מזלו, חששו התממש והוא עבר תאונה בנפילה מגובה ושבר את אמת ידו. אולם כשפנה לממש את פוליסות הביטוח, רק הפניקס שילמה את המגיע לו בלי שטיקים ובלי טריקים. שאר החברות, שלא התעניינו במספר הביטוחים שברשותו בעת שמכרו לו את הפוליסות, השתמשו בריבוי הביטוחים כדי לנסות להפוך אותו לרמאי מתוחכם אשר רכש הרבה ביטוחים ושבר את ידו מתוך כוונת מרמה להוציא כספי שווא מחברות הביטוח.

המבוטח לא נרתע והגיש נגד שש החברות תביעה בבית משפט השלום בנוף הגליל-נצרת. כמנהגן של חברות הביטוח, הן המשיכו להתיש את המבוטח עד לתחילת שמיעת הראיות ורק אז סגרו עמו פשרה. רק חברה אחת, ביטוח ישיר התעקשה וניהלה את הקרב המשפטי עד סופו.

השופט דניאל קירס בחן את הראיות שהביאה בפניו ביטוח ישיר ופסק כי הן מעידות על כך שהמבוטח פעל במרמה כאשר רכש תשע פוליסות מתוך כוונה לשבור את ידו ולזכות בתגמולי הביטוח.

המבוטח ערער בפני בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת. בערעור התהפכה הקערה על פיה. השופט דני צרפתי פתח את הכרעתו במילים אלה: "הנחה עובדתית לפיה המבוטח פעל במכוון ובמודע ותכנן לשבור את ידו על מנת לביים תאונה ביתית שתזכה אותו בתגמולי ביטוח, הינה על פנייה הנחה רחוקה וחריגה ביותר, אשר אף נוגדת את ניסיון החיים ואינה מתיישבת עם התנהגותו של אדם נורמלי".

אין להעלות על הדעת, הוסיף השופט צרפתי, כי אדם נורמלי, רמאי ונואש ככל שיהיה, יפיל את עצמו מסולם כדי לשבור את ידו, כשלמעשה הוא לא יכול לשלוט בגודל הנזק הגופני שייגרם לו בעקבות הנפילה.

לאחר מכן בחן השופט צרפתי במסרקות ברזל את כל הראיות שהובאו במשפט ולא מצא כי הן מעידות על מרמה. כך למשל, קלטת שיחה שבה התעניין המבוטח, חצי שנה לפני התאונה, אם מקרה של שבר ביד מכוסה בפוליסה. השופט קירס מצא בהתעניינות זו ראיה לתכנון ביום התאונה. השופט צרפתי לעומתו הזכיר כי את השיחה יזמה ביטוח ישיר בעקבות פיגורים בתשלומי הפרמיה. הכיצד הפיגורים בתשלומי הפרמיה משרתים את תכנית המרמה המיוחסת למבוטח, הקשה השופט צרפתי. האם לא סביר יותר שמי שמתכנן לרמות את חברת הביטוח דווקא יקפיד על תשלומי פרמיה כסדרם, על מנת לא לסכן את הכיסוי הביטוחי הנכסף. לאחר בחינת כל הראיות, קיבל השופט צרפתי את ערעורו של המבוטח.

את ביטוח ישיר לא הטריד הפסדה במשפט כמו שהטרידה אותה קביעתו העקרונית של השופט צרפתי לפיה ההנחה שמבוטח יגרום לעצמו נזקי גוף כדי לזכות בתגמולי ביטוח, הינה על פנייה הנחה רחוקה וחריגה ביותר, אשר אף נוגדת את ניסיון החיים ואינה מתיישבת עם התנהגותו של אדם נורמלי. ביטוח ישיר פנתה לפיכך לבית המשפט העליון וביקשה לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. קביעתו העקרונית של השופט דני צרפתי, טען נציג ביטוח ישיר, שוללת מחברות הביטוח את הכלי להתמודד עם תביעות מרמה בנזקי גוף, תפגע ביציבות שוק הביטוח ותייקר את הביטוח לכולנו.

השופט יחיאל כשר לא נתן לביטוח ישיר רשות לערער על פסק הדין של המחוזי. הוא דחה את הבקשה מהטעם שהשופט צרפתי פסק שהמבוטח אינו רמאי, לא על בסיס קביעתו העקרונית, אלא לגופו של ענין, בהעדר ראיות לביום.

אולם השופט כשר צירף בהערת שוליים אמירה בעייתית למרות שהוא מדגיש כי הוא אומר אותה "בזהירות המתבקשת". לדעתו יש לנהוג בכל מקרה לפי נסיבותיו ולכן ספק אם העמדה העקרונית של השופט צרפתי הייתה עומדת בביקורת של בית המשפט העליון.

לעניות דעתי, השופט יחיאל כשר התעלם באמירתו האגבית מלשונו ורוחו של חוק חוזה הביטוח, מפערי הכוחות שבין המבוטח לתאגיד הביטוח במיוחד כשמדובר בהטחת כתמי מרמה במבוטח ומפסיקת שופטים רבים וטובים שבאה להגן על ציבור המבוטחים מפני הכשלתם בעת מימוש זכויות הביטוח.

משך שנים רבות שלטה במשפט הישראלי ההלכה לפיה כאשר חברת הביטוח טוענת שהמבוטח רמאי, אזי המבוטח צריך לשכנע כי חברת הביטוח מעלילה עליו עלילות שווא, או בלשון יום יום, שאין לו אחות. הלכה זו, כפי שגם מנסחי חוק חוזה הביטוח כתבו, הכשילה תביעות רבות של מבוטחים תמימים.

השופטת עדנה ארבל בפרשת גרשון וגם בפרשת פיאמנטה, שינתה הלכה קשה זו. היא קבעה שחזקת החפות קיימת לא רק במשפט הפלילי, אלא גם במשפט הביטוח מתוך ההנחה המבוססת על ניסיון החיים, שרוב המבוטחים הם שומרי חוק, ואינם מעורבים במרמות ביטוח. לפיכך, קבעה השופטת ארבל, יש טעם לפגם בכך שבכל מקרה בו מבוטח דורש מתאגיד הביטוח את זכויותיו, ירחף מעל ראשו צל של חשד כי הוא עצמו ביים את מקרה הביטוח. משמעות הדבר היא כי די יהא בטענתה הסתמית של חברת הביטוח כי יד המבוטח הייתה במעל, על מנת להביא לכך שאנשים תמימים יאלצו לעלות לדוכן העדים ולשכנע את בית המשפט שייתן בהם את אמונו. חברת הביטוח לא תצטרך להביא ראיה כלשהי על מנת להוכיח את טענתה, והמבוטח יהא חשוף לחשדות המרחפים כצל מעליו.

אם נמשיך לאפשר זאת, הבהירה השופטת ארבל, "התוצאה עלולה להיות שבשל רצונו של המבוטח להימנע מניהול הליך ומניסיון לשכנע את בית המשפט שידו לא הייתה במעל, די יהיה בטענתה הסתמית של חברת הביטוח כדי להביא את המבוטח להסכים לקבלת סכום חלקי של תגמולי הביטוח, תוצאה שאינה רצויה ואינה צודקת".

דברים אלה נאמרו גם על ידי נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט המנוח מאיר שמגר. טוב שהשופט דני צרפתי אימץ גישה זו וחבל שהשופט יחיאל כשר הסתייג ממנה, אמנם "בזהירות המתבקשת", כלשונו. הדברים שנאמרו על ידי השופט כשר אינם מהווים תקדים מחייב, אבל ללא ספק, חברות הביטוח יעשו בה שימוש כדי להגדיל את שורת הרווח שלהם.

כ"א שבט התשפ"ו 08.02.2026