כמה שווים חייה של צעירה בודדה שטיפלה באימה כל חייה ונהרגה בתאונה?

 

כמה שווים חייה של צעירה בודדה שטיפלה באימה כל חייה ונהרגה בתאונה?

חייה של דינה היו ספוגי בדידות, כאב וסבל. מיום לידתה ועד שנהרגה בגיל 34 מפגיעת רכבת. עד למותה הטראגי, חיה דינה עם אימה, שסבלה ממחלת נפש, בדירת סוכנות וטיפלה בה. אביה נטש אותן ומאז לא היה נוכח בחייהן. אחיה הבכור נפטר גם הוא בתאונה שנים רבות לפניה. עם מותה של דינה, נותרה האם בגפה.

כל אדם שנפגע בתאונת רכבת, זכאי לפיצויים כנפגע תאונת דרכים מחברת ביטוח החובה שרכשה רכבת ישראל. במועד התאונה בה נהרגה דינה, הייתה רכבת ישראל מבוטחת בחברת הפניקס. אולם הפניקס טענה שדינה שהתה על מסילת הרכבת מתוך כוונה להתאבד. לכן סירבה לשלם פיצויים על מותה.

השופט יניב הלר, מבית משפט השלום בחדרה, לא מצא בראיות שהביאה הפניקס כל ראיה לכך שהמנוחה התאבדה. גם לא ראיה לנטיות אובדניות כלשהן. השופט הלר פסק אם כן כי הפניקס חייבת לשלם פיצויים על מות המנוחה ופנה לקבוע את סכום הפיצויים.

ראש הנזק המשמעותי בתחום נזקי הגוף והנפש הוא אובדן כושר ההשתכרות של קורבן התאונה. כאשר קורבן התאונה נותר בחיים, השופט ממנה מומחה רפואי ובעזרתו קובע מה נותר לאחר התאונה מכושר עבודתו של הקורבן. אולם מה קורה אם הקורבן נפטר כתוצאה מהתאונה? האם יורשי הקורבן זכאים לפיצויים עבור אובדן כושר השתכרותו ב"שנים האבודות", אותן שנים שאלמלא נפטר, יכול היה לנצל את כושר השתכרותו ולצבור חיסכון ליורשיו?

בעבר, בתי המשפט לא פסקו דבר על אובדן כושר ההשתכרות בשנים האבודות. רק בשנת 2004 בהלכת אטינגר שכונתה הלכת השנים האבודות, חל שינוי בגישת שופטי בית המשפט העליון. השופטים קבעו כי מכוח חוק יסוד כבוד האדם, "יכולת ההשתכרות של כל אדם, גם זה שנפטר, היא פוטנציאל המשקף את האופק הכלכלי שלו... מדובר בנכס בעל ערך המלווה כל אדם מרגע לידתו". לכן אם אדם נהרג בתאונת דרכים או בעוולת נזיקין, יש לפצות את יורשיו עבור פוטנציאל ההשתכרות בשנים האבודות.

"רעידת אדמה משפטית, מהפכה של ממש, הלכה מופלגת בחשיבותה". כך נאמר על הלכת השנים האבודות. אולם חברות הביטוח זעקו חמס, ארגנו כינוסים ונתמכו על ידי כותבי מאמרים. הניסיון לבטל את ההלכה כליל לא צלח. אולם חברות הביטוח השכילו להטיל מורא על בתי המשפט כי ההלכה החדשה תביא לקריסתן, מבלי להביא כל הוכחה לכך. השופטים נבהלו והחלו לצמצם את גובה הפיצויים הנפסק עבור השנים האבודות. אבל איש לא האמין כי לגבי אוכלוסיות מוחלשות סכום הפיצויים ירד... לאפס. כך קרה במקרה של דינה המנוחה.

השופט יניב הלר התפנה, אם כן, לדון בפיצויים לשנים האבודות של דינה. הראיות שהובאו על השתכרותה בפועל של דינה לפני התאונה היו "מעטות, ויותר ממה שיש בהן – אין בהן", כך כלשונו. דוח רציפות הביטוח הלאומי של המנוחה הראה כי בשלוש השנים שלפני התאונה לא היו לה כל הכנסות. השופט סירב להתבסס על עדות האם לגבי הכנסות בתה בנימוק ש"יגונה צובע את עדותה בצבעים בהירים משהיו".

בסופו של דיון, פסק השופט כי לדינה לא היה כל כושר עבודה לפני התאונה ופטר את הפניקס מתשלום פיצויים על השנים האבודות.

עם כל הכבוד, טעה השופט יניב הלר במסקנה זו. בפן העקרוני, הפיצויים לשנים האבודות לא נקבעים על פי ההשתכרות בפועל לפני התאונה. הם נקבעים על פי כושר העבודה של הקורבן לפני התאונה. יכול אדם להיות בעל כושר השתכרות גבוה אך לא לנצל אותו מטעמיו שלו. עדיין יהיו יורשיו זכאים לפיצויים על אובדן כושר עבודתו. השופט יכול היה למנות מומחה שיעריך מה היה כושרה של המנוחה על פי תיקה הרפואי. השופט יכול היה לערוך חישוב של אובדן כושר השתכרות המנוחה בשנים האבודות על בסיס השכר הממוצע במשק, חישוב שנעשה לגבי קטינים שנהרגים בתאונת דרכים. יכול היה לפסוק לה פיצויים על בסיס שכר מינימום. לשופט יש גם סמכות לפסוק פיצויים גלובליים על פי שיקול דעתו. אולם משום מה, הוא סירב לעשות זאת בטענה ש"השימוש באומדנה עלול לעודד בעל דין לנקוט בשימוש תכסיסני".

בפן העובדתי, יש סתירה בפסק דינו של השופט יניב הלר. הוא קבע כי האם הייתה תלויה במנוחה וכי המנוחה סייעה לה. עוד קבע כי "המנוחה הייתה מנקה את הבית ומטפלת בה וסייעה לאימה לפחות בדרך של עזרה קבועה ומשמעותית בחלוקת נטל המטלות בביתן הדל". כאשר בנה הבכור נהרג בתאונה, סייעה דינה לאמה להתאושש מהדיכאון לאחר מות בנה הבכור, הקימה אותה מאבלה ודאגה לה. מכאן עולה כי למנוחה היה כושר עבודה לפני מותה אלא שהיא העדיפה לנצל כושר עבודה זה כדי לסייע לאימה. בדיוק כמו שזכותו של אדם בעל כושר עבודה להפסיק לעבוד כי צבר עושר שמאפשר לו לא לעבוד. מדוע יורשי העשיר יהיו זכאים במקרה כזה לקבל פיצויים עבור השנים האבודות ואילו האם העניה של דינה אינה זכאית לפיצויים עבור השנים האבודות של ביתה?