צום עשרה בטבת שהוא גם יום הקדיש הכללי- מכתבו של חיים יואבי רבינוביץ
א.
צום עשרה בטבת – יום הקדיש הכללי
1.
ביום שישי הקרוב, עשרה בטבת תשפ"ה, 10.1.25 למניינם, יחול יום צום כזיכרון
לחורבן.
2.
ביום זה התחיל המצור על ירושלים ע"י הבבלים בימי בית ראשון. המצור נמשך כשנה
וחצי עד הבקעת חומות ירושלים בי"ז בתמוז. ולאחריו, חורבן הבית בתשעה באב.
3.
ביום זה אנו נוהגים לצום רק מבוקרו של יום, ולא מערב קודם, כנהוג בתשעה באב.
4.
הרבנות הראשית קבעה יום זה כיום הקדיש הכללי לזכר הנספים בשואה שיום הירצחם
אינו ידוע.
5.
מספר אומרי הקדיש ביום זה הולך ופוחת. ואני, למרות שאינני חייב כי אין לי קרוב
מדרגה ראשונה לומר עליו קדיש – ממשיך במסורת של אבי מורי, שהיו לו קרובי משפחה
מדרגה ראשונה, שיום הירצחם לא היה ידוע לו, ולכן אמר קדיש באותו יום.
ב.
קדיש על מוכרי הסיגריות בכיכר שלושת הצלבים בוורשה - משה מוסקל
לרגל
יום הקדיש בעשרה בטבת ולזכרם של נרצחי השואה שיום הירצחם אינו ידוע, קראו את
סיפורו של דוד פולנסקי.
קראו
בסבלנות עד הסוף.
במסגרת
הדרכת משלחות נוער לפולין, יצא לי לא פעם לשמוע את סיפוריו של דוד פולנסקי המכונה
יורק. יורק (וגם אברהם כרמי) הם מגדולי מספרי הסיפורים, או מה שנהוג לכנות – אנשי
עדות, על מה שהתרחש בגטו ורשה במלחמת העולם השניה. הם היו ילדים בני 11-16 בזמן
המלחמה. יורק ידוע גם כאחד הילדים "ממוכרי הסיגריות בכיכר שלושת הצלבים"
בוורשה.
יוריק
פולנסקי שכל את בנו - איתן פולנסקי הי"ד במלחמת יום הכיפורים. איתן היה חובש
בסיירת גולני, ונפל בקרב הגבורה בכיבוש החרמון.
כמדריך
מסעות בפולין, דאגתי להיות מדריך של אוטובוס מקביל במשלחת, כששני בניי, כל אחד
בזמנו, יצאו למסע לפולין. בשנת 2001 יצאתי עם בני רפנאל ובשנת 2003 עם בני יהודה.
בשבתות
נוהגים שכל המשלחות שנמצאות בקרקוב, מתכנסות לתפילת קבלת שבת בבית הכנסת
"טמפל". בוורשה מתכנסות המשלחות בבית הכנסת "נוז'יק". מדובר
בכחמש מאות תלמידים שעוברים חוויה מרשימה.
ואכן,
בשנת 2001 התכנסנו בבית הכנסת "נוז'יק", כשמארגני המשלחות ביקשו ממני
להיות שליח הציבור בקבלת שבת. וכך היה. בתום החלק של קבלת שבת ובטרם תפילת ערבית,
עלה רפנאל בני לדוכן ונשא כשליח ציבור את המשך התפילה. אני ירדתי מהדוכן, ובמקרה
עמדתי ליד יורק. בערוב ימיו ביקש יורק שאקרא לו בשמו היהודי – "דוד".
שואל
אותי דוד: "מי זה שנתת לו להמשיך את התפילה?" השבתי לו: "זה
בני".
לפני
שאספר מה שאמר לי, אזכיר שדוד פולנסקי הוא בן למשפחה מחסידות גור מאחת העיירות
שסביב ורשה, שהוכנסו גם הם לגטו ורשה. דוד היה זה שבעצם החזיק את משפחתו בחיים,
והוא נער קטן. הוא היה יוצא ונכנס לגטו ברכבות החשמליות והיה מבריח מזון, וכך קיים
את משפחתו. דוד ניסה לשכנע את משפחתו לברוח, אבל הם החליטו שלא לברוח.
יום
אחד, אמא שלו, כך סיפר, שמה עליו תרמיל עם צידה לדרך ושילחה אותו שיברח. והוא אכן
ברח. כל משפחתו נרצחה בטרבלינקה. דוד הכיר כל פינה בגטו, והיה מהלוחמים במרד גטו
ורשה ומהשורדים הלא רבים שהצליחו להימלט מהגטו. בתום המלחמה הוא עולה לארץ, משתתף
במלחמת העצמאות ומצטרף יחד עם אשתו - שורדת שואה אף היא, לקיבוץ מגידו, שם חי
כל חייו בארץ.
באותה
שבת בבית הכנסת "נוז'יק", כמעט שישים שנה מאז המרד, אומר לי דוד:
"זו הפעם הראשונה מאז המלחמה שאני נכנס לבית הכנסת הזה. זו גם הפעם הראשונה
מאז המלחמה שאני אומר קדיש על משפחתי שנרצחה. והוסיף ואמר לי : "הבן שלך הוא
"הקדיש" שלך. לי כבר אין מי שיאמר עלי קדיש!"
חלפו
שנתיים ואנו נפגשים שוב במסע בפולין. הפעם אנחנו בתפילת קבלת שבת בבית הכנסת
בקרקוב.
שוב
חוזר אותו סיפור. אני מתבקש לשאת תפילה כשליח ציבור בקבלת שבת, ושוב אני נותן לבני
הצעיר יהודה להמשיך את תפילת ערבית. שוב אני יורד מהדוכן, ובמקרה נעמד ליד דוד
פולנסקי. שוב שואל אותי דוד: "מי זה?" ואני אומר לו שזה בני הצעיר. או
אז אומר לי דוד: "זה הקדיש שלך. לי כבר אין מי שיאמר עלי קדיש". וכאן
הוסיף ואמר: "כשאני אפטר מן העולם, אתה תבוא לומר עלי קדיש"!! ואני
שמרתי את הדבר!
לימים,
לאחר מלחמת לבנון השניה, הגעתי עם תלמידים במסגרת "מסע משואה לתקומה"
לקיבוץ מגידו לביתו של דוד כדי שיספר את סיפורו לתלמידים. "אתה זוכר מה אמרת
לי בבית הכנסת בקרקוב?" שאלתי. והוא השיב : "זוכר! כשראיתי אותך
בטלויזיה אחרי מלחמת לבנון השנייה, אחרי שרפנאל נפל, רציתי להתקשר אליך, אבל לא
היו לי הכוחות לשיחה איתך!"
כשהלך
דוד פולנסקי לעולמו בשנת 2011 (אם זכרוני אינו מטעני), התקשרתי לאשתו וסיפרתי לה
את כל הסיפור שכתבתי וסיפרתי לעיל, ואמרתי לה שאני רוצה להגיע להלוויה למלא את
בקשתו של דוד לומר עליו קדיש.
דוד
פולנסקי נקבר בבית העלמין של קיבוץ מגידו ליד בנו איתן פולנסקי שנפל בקרב על
החרמון. איתן היה לוחם וחובש בסיירת גולני. בקרב ליד הרכבל העליון נפגע מפקד
הסיירת סא"ל ויניק. כשאיתן ראה שהמפקד נפגע, הוא מיד נזעק לטפל בו. חבריו עוד
צעקו לו לא לגשת לשם, כי הוא עלול גם להיפגע. איתן פולנסקי לא נרתע, רץ לטפל
במפקדו, נפגע ונפל גם הוא. על מעשהו זה זכה בצל"ש. סמוך לרכבל העליון בחרמון
מוצבת אנדרטה לזכר שניהם ולזכר עוד שני לוחמים. זו הסיבה שסיפרתי את הסיפור הזה
בעליה לחרמון.
הגעתי
להלוויה כדי לקיים את בקשתו של דוד פולנסקי לומר עליו קדיש. בתום טקס הקבורה, עת
הגיע הזמן לומר קדיש, ראיתי שני בחורים שניגשו לומר קדיש. עמדתי סמוך אליהם ואמרנו
שלושתנו קדיש לזכרו. התברר ששני הבחורים הם שני נכדיו - הבנים של שתי בנותיו.
יהי
מאמר זה תפילת קדיש לזכרם של:
דוד
פולנסקי ז"ל
איתן
פולנסקי הי"ד
רפנאל
מוסקל הי"ד
איתן
פולנסקי - לוחם סיירת גולני, נפל במלחמת יום הכיפורים, ורפנאל מוסקל - לוחם סיירת
אגוז שהיתה חלק מחטיבת גולני, נפל במלחמת לבנון השניה. אכן, גולני שלי!
תגובות
הוסף רשומת תגובה