|
אחי ורעיי
קראו, הגיבו והפיצו
י"ז בסיוון
תשפ"ד
23.6.2024
44/24
א.
דמעות על בנים שנפלו בקרב
1.
ביישוב בית אל אשר בארץ בנימין ("התנחלות" בלעז) מפרידים 30 מטרים בין
ביתו של סמל שלום מנחם הי"ד לביתו של אילון וייס הי"ד, שנפלו שניהם
ביום אחד ונקברו שניהם ביום אחד בהר הרצל. במרחק 100 מטר בהמשך הרחוב, ניצב ביתה
של משפחת לובר, שבנם יונתן הי"ד נפל לפני כמה חודשים.
קציני
הנפגעים של צה"ל הגיעו פעמיים לרחוב מבוא האורנים בבית אל, וזאת בהפרש של
שעות בודדות, דפקו בשתי דלתות, ובישרו את הנורא מכול.
2.
אילון וייס היה קרוב לגיל 50, נשוי, אב ל 7 ילדים וסב לנכד אחד, השיא את בתו
לפני שבועיים, ואת בתו השניה אמור היה לחתן בעוד כשבועיים.
3.
אילון לא היה חייב לשרת בשריון, הן בגלל גילו והן בגלל מצב משפחתו, אבל הוא
התנדב. מסתבר שבתל אביב יש אנשים אשר הפסיקו "להתנדב", אבל בבית אל
ישנם לוחמים שהמשיכו להתנדב למרות שהיו פטורים מגיוס.
4.
ביום השישי שלפני נפילתו של אילון, ניסה אביו גיורא וייס לשכנע אותו לוותר
ולהשתחרר משירות המילואים.
האב
פנה לאילון ואמר לו: "רק עכשיו חיתנת ילדה, ובעוד שבועיים חתונה נוספת, די,
עשית מספיק!" האב לחץ על בנו, שהפך כבר לסב, כיוון שמפרוץ המלחמה נלחם הבן
כמעט ברציפות. בתגובה לאב אמר אילון: "אבא, ככה חינכת אותנו!"
5.
כאשר הובא אילון לקבורות אמרה אימו: "זהו יום עצוב לכולם, גם בתור משפחה
פרטית וגם בתור עם ישראל, אבל אנחנו יוצאים עם ראש מורם להמשך הדרך.
אנחנו
מאמינים בצדקת הדרך, אנו מאמינים בתורת ישראל, בעם ישראל, ובעזרת השם ננצח גם את
המלחמה הזו. שעם ישראל כולו לא יידע עוד צער וסבל וילמד לאהוב איש את רעהו
ולראות רק את הטוב".
ב.
בחייהם ובמותם לא נפרדו
1.
ישיבת ההסדר ב"שלעבים" שיכלה שלושה מבניה באסון הנגמ"ש. והם:
סמל
יקיר לוי
סמל
שלום מנחם
סמל
אליהו משה צימברליסט
2.
זהו אסון לא פרופורציונאלי. שלושה לוחמים מישיבת הסדר קטנה נופלים ביום אחד בתוך
נגמ"ש אחד.
3.
זה כל סיפור ישיבות ההסדר בשבת קשה אחת. שלושה חברים למדו יחד, התגדלו בתורה
ובשליחות לעם ישראל, יצאו יחד לשירות קרבי איכותי, לחמו יחד ונפלו יחד כאיש אחד
עם חבריהם הגיבורים בתוך כלל ישראל. זה הסיפור של הישיבות שמשלבות תורה עם מדע
וצבא. לומדים יחד, מתגייסים יחד באהבה ומחזקים איש את רעהו כלוחמים בחוד החנית
של צה"ל.
ג.
אמו של יאיר רויטמן מקרני שומרון על הקבר הטרי
1.
סמל יאיר רויטמן הי"ד - לוחם בסיירת גבעתי מקרני שומרון אשר בהר שומרון.
האם ספדה לבנה:
"אני
לא יודעת איך מספידים בן בחיים. מעולם לא דמיינתי סיטואציה כזו. היית ילד מושלם.
תמיד הרגשתי שאתה טוב מדי לעולם הזה.
מבקשת
מכל מי שמקשיב לי, לדאוג לאחדות ולחיבור בין כל חלקי העם הזה. להבין שאנחנו עם
אחד. מדינה אחת. כולנו נלחמים יחד לאותה מטרה. תהיו שמחים שגם אנחנו משפחה שכולה
נהיה שמחים, כי בני יאיר נפל בקרב על מה שהאמין בו ואהב."
2.
מה נאמר ומה נספר על האימהות הללו. איזו עוצמת נפש, איזו גדלות רוח, איזו אהבה
לעם ולארץ. יהי רצון ונדע ימים טובים ובעיקר ימים של אחדות.
ד.
סעדיה דרעי הי"ד - שילוב של סייפא וספרא
סעדיה
דרעי היה השילוב של צבא ותורה בלי פשרות. הוא הקפיד על קלה כבחמורה.
בתמונה
שצילמתי אותו לפני כמה חודשים, הוא נראה עם החיוך הנצחי שלו, מנצל גם את הש״ג
במוצב "נרקיס" ליד מטולה ללימוד גמרא.
בימים
של דיון על שוויון בנטל וגיוס נזכרתי באנקדוטה שאמר לי אז בצפון, דיברנו על
המנהג לשים מטבע בכיס בווסט או בנעל כסגולה לשמירה. הוא הסביר שזה ממחיש את
ההבדל המהותי בגישה בין חרדים לדתיים לאומים. ״לשים מטבע בשביל שאז תיחשב שליח
מצווה זו הגישה החרדית״, אמר סעדיה. ״אני לא צריך שום מטבע. ברור לי שאני שליח
מצווה בכל דקה שאני משרת בצבא״.
אבידה
גדולה.
ה.
הספד של אמא על בן - ללי דרעי
התורה
נדרשת בכלל ופרט וכלל.
המדינה
הזאת נדרשת בכלל ופרט וכלל.
נדרשת
תרתי משמע.
נדרשת,
נתבעת אבל גם מוסברת, מבוארת.
ואתה,
סעדיה, היית כלל, וגם פרט, וגם כלל.
הכלל
קודם. תמיד קודם.
האחר
הוא אני במובן האמיתי.
תמיד
שמת את עצמך אחרי האחרים.
אפילו
את השם שלך נתנו לך כדי לשמח את פפה.
בשמחת
תורה עלית על מדים בלי לחשוב פעמיים.
הכלל,
העם, היה זקוק לך.
גם
כשקראו לך בפעם השניה, הפעם לעזה, התייצבת.
פתאום
קם אדם בבוקר הוא מרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת.
אז
הלכת.
אבל
היית גם פרט.
הבן
הפרטי שלנו
הבעל
הפרטי של רחלי
האבא
הפרטי של הללי וינון
האח
הפרטי של אברהם, הלל, מעיין, נעם ואלנתן
הנכד
הפרטי של ממה.
זה
שדואג, שמכבד, שמצחיק, שמנצח בכל ויכוח.
יש
פירוש נפלא שאומר שתקיעות השופר הן בעצם זכר לבכי הגדול של שרה אמנו כאשר מלאך
המוות סיפר לה שבנה יצחק מת. לפני שפרחה נשמתה.
שרה
אמנו החליטה למות ברגע הזה כמו רצתה להעביר מסר להקב"ה: יש נסיונות שלא
ניתן לעמוד בהם. תדע לך את זה, מלך מלכי המלכים.
יבוא
יום, אומרת לנו שרה אמנו, בו אימהות תהיינה מוכנות לשלוח את בנם לקרב על הארץ
הזאת.
אל
תשלח ידך אל הנערים האלה, אומרת שרה אמנו.
אבל
ה' שלח ידו.
והלילה
בכינו בכי שדמה לקול השופר.
אבל
לא פרחה נשמתנו.
כי
יש לנו משימה. סעדיה התווה לנו אותה.
לא
היה אדם שבו המימד הכללי והמימד הפרטי היו כל כך אחד.
שמע
ישראל ה' אלוקינו ה' אחד: ואתה, נאמן לאחדות ה', חיפשת את האחדות בעולם.
אחדות
הקודש של התורה והקודש של הצבא
אחדות
הבית הפרטי והבית הלאומי
הבנת,
חקרת, דרשת למצוא את האחדות במציאות.
בשבועות
למדנו יחד על הלוחות השבורים והלוחות השניים.
הרי
מה אנחנו חוגגים בשבועות? מתן תורה, נכון.
אבל
איזו תורה? התורה השבורה, התורה שבאה לאחר משבר אדיר.
גם
אותה חוגגים.
וגם
את התורה השבורה הזאת שמים בארון הקודש, בארון הברית, יחד עם הלוחות השניים.
כי
יש אחדות בעולם. הכלים השבורים לא ממש שבורים והכלים השלמים לא ממש שלמים.
העם
שלנו מחפש אחדות, צמא לאחדות.
אבל
הוא גם רוצה להבין מה אנחנו עושים במדינה הזאת אם אנחנו לא מכריעים את הרוע, אם
אנחנו לא עוקרים את הרוע מהעולם.
זאת
המשימה שהוטלה עלינו לפני אלפי שנים, והמשימה הזאת ממשיכה להדהד עד עצם היום
הזה.
בני
סעדיה היה מוכן למשימה הזאת. קראו לו "סעדיה סעדיה" והוא ענה
"הנני".
הנופלים
במערכה הזאת אמרו כולם "הנני".
הגיבורים
שנלחמים ברגע זה ממש בחזיתות הרבות שיש לנו אומרים כולם "הנני".
קניתי
ביקר לי מכל את הזכות לזעוק להנהגה שלנו: מתי תתעלו לגובה של הגיבורים האלה?
מתי
יצטמצם הפער בין העם לבין העומדים בראשו?
העם
הזה לא יכול להתעלות מעבר למקום בו הוא נמצא. הוא כבר נמצא בעולמות העליונים של
החסד, הגבורה והתפארת, והנצח וההוד.
גם
אתם צריכים לשאוף למדרגה הזאת.
לפחות
לשאוף.
הוציאו
את רגליכם מהבוץ התובעני של השיקולים הזרים והאינטרסים הצרים ותעלו לעם!
אתם
חייבים לנו את זה!
סעדיה
ילד יקר שלי, הוכחת שאין סתירה בין התורה לבין הזכות לשרת בצה"ל, הוכחת
שאין סתירה בין הכלל והפרט. הוכחת שיש אחדות בעולם.
אנחנו
מבטיחים ונשבעים לדרוש אותה, גם אנחנו.
בכבוד רב,
חיים יואבי רבינוביץ'
אזרח פשוט
|
תגובות
הוסף רשומת תגובה