אסור להסתמך על ארה'ב- מתוך אתר מחלקה ראשונה
| ||
"חרבות ברזל": כישלון צפוי מראש (7) | ||
| לא הצלחנו להבין את המדיניות האמריקנית, גם כשהממשלים האמריקניים (בניגוד למחלקת המדינה) פסקו להיות עוינים לישראל ● למחלקת המדינה האמריקנית מדיניות אנטי-ישראלית ● ארצות-הברית כמעט חזרה בה בתש"ח מהכרתה בהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל ● אמברגו אמריקני על משלוחי נשק למדינת ישראל במלחמת הקוממיות |
 | 23/10/2023 | אביתר בן-צדף | יומני בלוגרים | מלחמת חרבות ברזל | תגובות |
מסוף מלחמת העולם השנייה לא משתלם כלל להיות ידיד של ארצות-הברית, ואולי אף מסוכן - מלמדת ההיסטוריה. בזיכרוני טבוע פיליטון של אפרים קישון הזכור לטוב, שבו הוא מספר, שבחלומו טייל בשדרות ידידי ארצות-הברית, ומונצחות בה צ'כוסלובקיה 1945, הונגריה 1956, פולין 1957, דרום ויטנאם 1973 ועוד מדינות, שהפקירה ארצות-הברית, למרות שסמכו עליה. קישון מספר בפיליטונו, שהתעורר בבעתה משנתו רק כדי לא להגיע לשלט, המנציח את מדינת ישראל. וושינגטון נחשבת שלא בצדק, לדעתי, ל"ידידתנו ובעלת-בריתנו". ניזכר במדיניותה לגבי הצלת יהודים בשואה (שנתמכה על-ידי ארגונים יהודייים ועל-ידי הסתדרות ציוני אמריקה, ZOA, שהפריעה בחירוף-נפש למאמצים להפעיל את הממשל האמריקני להצלת יהודים). בתש"ח כמעט בגדה בנו ארצות-הברית, והחליטה לחזור בה מהכרתה בזכותנו למדינה יהודית (!) בארץ-ישראל. כמה מהיונים הצחורות מקרבנו - ובראשם ד"ר יהודה ליב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים - עמלו קשות בוושינגטון בתחילת 1948 לבטל את ההכרה האמריקנית בהקמת המדינה היהודית. למזלנו, התעשת הנשיא הארי טרומן (אומרים, שבעיקר, הודות לאדוארד "אדי" ג'ייקובסון היהודי - חברו הקרוב, ושותפו לשעבר לעסקים), והתגבר על מחלקת המדינה, שמנהלת עד היום מדיניות אנטי-ציונית ואנטי-ישראלית, ועל מחלקת המלחמה (אז טרם הוקם הפנטגון). הממשל האמריקני הטיל אמברגו על משלוחי נשק לישראל במלחמת הקוממיות, והוא נמשך עד כמעט לסוף ממשל ג'ון קנדי בתחילת שנות השישים. מי שהפרו את האמברגו בתש"ח ולפניה - כמו אל שווימר, לימים מנכ"ל התעשיה האוירית - הועמדו לדין בארצות-הברית, והוענשו. לפני מלחמת סיני מנעה ארצות-הברית מישראל רכש של מטוסי סילון "סייבּר" F-86 בקנדה, וכתוצאה מכך החל רכש מטוסי-הקרב בצרפת. את האמברגו האמריקני בתש"ח עקפנו היטב באמצעות המאפיה היהודית האמריקנית - ובעיקר, מאיר לנסקי, אישית - ששלטה באיגודי הסווארים בנמלים המזרחיים של ארצות-הברית, והורתה להם להעלים עין ממשלוחים של "כלים חקלאיים" לישראל, שהכילו מכונות לייצור נשק, נשק, נשק כבד, חלקי רכב קרבי, חלקי מטוסים, תחמושת ושאר טובין, שציידו את צה"ל בראשיתו. תיעוד מדהים של הפרשה עשה פרופ' רוברט רוקאווי מאוניברסיטת תל אביב. אצלנו פיארו את הנשק הסובייטי, שהגיע דרך צ'כוסלובקיה, והתעלמו מהנשק, שסייעה המאפיה היהודית לשלוח ארצה. כהרגלנו, ידענו לגמול רעה תחת טובה למיטיבינו, ולנסקי הקשיש, שבא לחיות את שארית חייו בארץ הקודש, גורש ממנה על-ידי חבורת צדקנים מתחסדים, ששכחה את מעשיו האדירים למען הקמת המדינה. האמריקנים פעלו לסילוקנו מסיני בשנת 1957 תמורת הבטחה, שיערבו לפירוז חצי-האי. בשנת 1967, כשגמאל עבד-אלנאצר, נשיא מצרים, הכניס את צבאו לסיני, לא הזדרזה ארצות-הברית לממש את ערבותה, ורק בסוף מאי 1967 נתנה לנו אור ירוק לתקוף את הצבא המצרי. במהלך מלחמת ההתשה ואחריה ניסה הממשל האמריקני להגביל את ישראל, כדי שתסכים להצעותיו המופרכות להסדר בעיית ארץ-ישראל - עד כדי קרע חמור בין המדינות כשהפרו המצרים את הסכם להפסקת-אש, ודילגו את סוללות הטילים נ"מ שלהם עד לגדה המערבית של תעלת סואץ. הקרע אוחה כשארגון פתח ניסה להשתלט על ירדן בעזרת הסורים. ארצות-הברית סירבה לשלוח כוחות צבא לירדן, וביקשה מישראל ב"ספטמבר השחור" 1970 להבטיח את ביטחון הממלכה ההאשמית. למרות שכביכול אנחנו מכירים את האמריקנים ואת תרבותם - לא הצלחנו להבין את המדיניות האמריקנית, גם כשהממשלים האמריקניים (בניגוד למחלקת המדינה) פסקו להיות עוינים לישראל. טעות חמורה זו מלווה את המדיניות הישראלית - כמו אי-הבנת ברית-המועצות ורוסיה - מאז ומתמיד. הסכם, שהופר בשנת 1971 נפגשו כמה סטודנטים באוניברסיטה העברית עם קבוצה של פעילים משכונת מוסררה בירושלים. נכחתי בפגישה ככתב ידיעות אחרונות בקמפוס הירושלמי. לפעילים - שנודעו לימים כ"פנתרים השחורים" - יש תפקיד חשוב בהבנת המחדל הלוגיסטי במלחמת יום הכיפורים. פעילות "הפנתרים השחורים", בהשראת תא "מצפן" בירושלים, הייתה המחאה החברתית הראשונה מאז דיכא ממסד מפא"י באלימות את המהומות בוואדי סאליבּ בחיפה (1959). פעילות "הפנתרים השחורים" הממה את ממשלת ישראל, שהפעילה נגדם את משטרת ישראל ואפילו את שב"כ. כתוצאה מהלחץ, שיצרה פעילות "הפנתרים", החליטה ממשלת גולדה מאיר על ישראבלוף אדיר: יצומצם תקציב הביטחון, ועל חשבונו יוגדלו תקציבי הרווחה. בהחלטה תמכו, כמובן, גם מתכננים אסטרטגיים דגולים. הוחלט אז להקטין את הצבא, לקצר את שירות החובה, לסגור יחידות סדירות (למשל, חטיבת השריון 14 וגדוד התותחנים 405), לא לרכוש אמצעי לחימה, ולא לחדש מלאי צבאי - כאמור, לפי הזיית המתכננים, שחזו מלחמה רק בשנת 1975. לדעתי, היה הסכם עם הממשל האמריקני, שבמקרה מלחמה מהיום הרביעי למלחמה ינועו רכבת אווירית ורכבת ימית אמריקניות לישראל, וישלימו את החסר. זה לא בוצע, כידוע. ויליאם (ביל) קלמנטס, שהיה סגן-שר ההגנה במלחמת יום הכיפורים, אמר לי בשנת 1981, כשהיה מושל טקסס, ששני יהודים הפריעו לרכבת האווירית לצאת לישראל. היה ברור, שהצביע על ד"ר הנרי א' קיסינג'ר, שהיה היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ריצ'ארד ניקסון. חשדתי בג'ימס ר' שלזינג'ר, שר ההגנה. קלמנטס תיקן אותי, והצביע, לתדהמתי, על מרדכי מוטה גור, הנספח הצבאי של ישראל בוושינגטון. מה הסיפור של גור? כששבתי ארצה מלימודיי בטקסס, ניסיתי לבדוק את דבריו. ובכן, קיסינג'ר הוא קיסינג'ר, והודה, שרצה, שישראל "תדמם קצת" כדי שנתפשר, ונקבל את תוכניותיו לגבי המזרח התיכון - כפי שהסביר לאנואר סאדאת, שמצרים אינה יכולה לקבל דבר, כיוון שהובסה במלחמת ששת הימים. כלומר, עליה לנצח קצת את ישראל, כדי לקבל משהו ממשי בהסדרים, שתכנן קיסינג'ר. גור הודח מתפקיד אלוף פיקוד הצפון בידי רא"ל דוד אלעזר, הרמטכ"ל, שתפס אותו "על חם" מחמם הגבול עם סוריה, והורחק לגלות בוושינגטון. מלכתחילה יש לצה"ל ולמדינת ישראל בעיה בפנטגון, כיוון שאלוף באמריקנית הוא מיג'ור-ג'נרל - גנרל של שני כוכבים - דרגה לא-בכירה, שעונדים מפקדי דיוויזיות אמריקניות. בפנטגון יש חשיבות יתרה לעוצמה ולדרגה. כך, נשען הנספח הצבאי של ישראל רק על יוקרתו - הצלחתו המבצעית - של צה"ל. כשגור הגיע לוושינגטון, קרתה תקלה חמורה, ותוך שבועות ספורים לכהונתו, הוא הוכרז כאישיות בלתי-רצויה (פרסונה נון-גראטה) בפנטגון. כנראה, התרברב, כדרכו הנלוזה, ופגע באמריקנים על-רקע תבוסתם בדרום-מזרח אסיה. לפיכך, ייצג ישעיהו (שייקה) ברקת, הנספח האווירי החדש שלנו, שנשא דרגת תת-אלוף - בריגדיר-ג'נרל באמריקנית, גנרל זוטר, שרק כוכב אחד על כותפותיו. אין לי מושג האם דוּוח המצב המביך ארצה, ואם דווח - האם הבינוהו לאשורו. לו הבינוהו, היו חייבים להחליף מיד את גור. מכל מקום בפרוץ המלחמה ייצג את ישראל בפנטגון גנרל זוטר, למרות שלנספחות הצבאית בוושינגטון נועד תפקיד קריטי במלחמה - להניע את רכבות הציוד האמריקניות לישראל, ולהאיצן. ההישענות הישראלית על אמצעי לחימה אמריקניים באוויר וביבשה הייתה ברורה כבר במלחמת ההתשה. למשל, במלחמת יום הכיפורים נוצר מחסור חמור בזנבות למטוסים "סקייהוק" A-4, שנפגעו מטילים נ"מ (טק"א) ומטילים אוויר-אוויר מתבייתי-חום, שהתכוונו לצינורות הפליטה של המטוסים. הבעיה נפתרה במהלך המלחמה במשלוחים של זנבות "סקייהוק" ובאלתור ישראלי של הארכת צינור הפליטה של המטוס בתותב, כדי שזנב המטוס לא ייפגע. האדמה רעדה צבאנו חסר לא רק חלפים למטוסים ומטוסים. לא היו לו תחמושת טנקים, רובים (עדיין השתמש ברובים-מיטָע̤נים FN, שנכשלו במבחני הקבלה שלהם לפני מלחמת סיני, ובתת-מקלעים "עוזי", שלא תפקדו בחולות סיני), טילים נ"מ, טילים נ"ט, אמצעים לראיית ליילה, משקפות והרבה אפסניה. כל זה היה תלוי על בלימה - האם יגיעו רכבות הציוד האמריקניות? ומתי? עבדתי אז בתעשיה האוירית, וכיוון שאשתי עבדה בבקרים, נסעתי למקום עבודתי בחופשותיי מהמילואים. באחד הימים הציע לי מכר להישאר במפעל עד מאוחר בליילה, כדי לראות נחיתה של מטוסי הרכבת האווירית. לא עמדתי בפיתוי, ומכרי אירח אותי במשרדו עד שהגיע זמן קריאתו למסלולי הנחיתה. הכנו לעצמנו כוסות קפה, והתעטפנו היטב במעילינו, ומאוחר בליילה עמדנו ברחבה בקצה המסלול כשמטוס תובלה ענק C-141 "סטארליפטר" נחת ברעם, והסיע לכיוון הרחבה. צוותי קרקע מיומנים, עובדי התעשיה האוירית, חשו אליו, ועזרו לפרוק ממנו ארגזים ענקיים של ציוד. וזו הייתה רק התחלת המופע. תוך כמה דקות קיבל מכרי הודעה במכשיר-הקשר שלו, שמטוס תובלה נוסף, C-5 "גלקסי", עומד לנחות. ואכן תוך כמה דקות רעדה האדמה, שמטוס "גלקסי" הסיע לעברנו, חנה בקצה הרחבה, וכָרע - הנמיך את עצמו, כדי שייקל לפורקו. המטוס הענק היה אדיר, וכשכיבה את מנועיו, השתרר שקט מדהים בשדה. צוותי הקרקע ניגשו אליו, ופרקו ממנו עוד ארגזים, שנערמו בקצה הרחבה. "הכל מעילים, בגדים, כובעים וגרביים", אמר מכרי. "כבר לא מגיעים אמצעי לחימה". ניסיתי להגיע לתא הטייסים, אך שומר חמוש אמריקני הרחיקני, כצפוי. "הטייסים אינם מדברים עם איש", הסביר מכרי. "רק עם טייסי הניסוי של החברה". כשהסתיימה הפריקה, ניגשנו לארגזים הענקיים. מכרי הראה לי את תעודות המשלוח, שכללו רק אפסניה, ואמר, שלמרות רצוני, לא אוכל להצטייד בגאטקעס, בגרביים, בבגדי עבודה, במעיל, בכובע ובנעליים. "השומרים פוקחים עין רעה על צוות הקרקע", הסביר לי, "כדי שלא 'נדגום' את המשלוח". עיכוב משמעותי בשנים-עשר באוקטובר 1973 החלה הרכבת האווירית (מבצע "ניקֶל גראס") לנוע לישראל. העיכוב בהספקה האמריקנית - בעוד ההספקה הסובייטית זורמת למצרים ולסוריה כבר מהיום הראשון למלחמה - היה משמעותי ביותר, גם כיוון שלא נעה בקצב, שהתאים לפערים הלוגיסטיים, שהיו ונוצרו בצה"ל. כך, הגשים קיסינג'ר את חזונו, שישראל "תדמם קצת". באותו היום, כידוע, הציע הרמטכ"ל אלעזר לממשלה לבקש הפסקת-אש על-אתר - כלומר, כניעה ישראלית - כביכול, בגלל שחיל-האוויר עמד להגיע ל"קו האדום" שלו. בסוף המלחמה נראה צה"ל אחרת לחלוטין. הוא נעל נעליים אמריקניות, לבש בגדים אמריקניים מכף רגל ועד ראש, צויד ברובי-סער (רוס"רים) M-16, במטולי-רימונים, בטילים נ"ט משלושה סוגים (קל "לאו", בינוני "דרגון" וכבד "טאו"), נע בנגמ"שים M-113 "ברדלס" (שכונו בצה"ל, "זלדה"), והיו לו תותחים מתנייעים (תומ"ת) M-109A2 "רוכב", משקפות ואמצעים לראיית ליילה. את כל הטוּב הזה קיבלנו חינם - תמורת ויתורים מדיניים, גם כואבים - כיוון שבאמריקנית אומרים, שאין מתנות חינם. את מרבית אמצעי הלחימה האלה יכולנו לקבל כמעט חינם לפני יום הכיפורים מעודפי הצבא האמריקני אחרי מלחמת ויטנאם וממלאי של יצרניות הנשק. אבל חכמי חלם שלנו קבעו, שאין לנו שום צורך בהם. הפלא ופלא, הם דווקא חסרו מאוד במלחמה. למרות חיוכי הנשיא הלחץ האמריקני על ישראל אפשרי יותר כאשר היא תלויה בהספקת אמצעי לחימה מארצות-הברית, ומתמכרת לסיוע הצבאי האמריקני בסך כשלושה מיליארדי דולרים בשנה, שלפעמים נייתן להמירו לרכש בארץ. כך, למשל, מנעו האמריקנים ייצוא טנקים "מרכבה", כיוון שמנוע הטנק ועוד כמה מכללים ומערכות בו מתוצרת אמריקנית. יש שמועות, שהתערבו בתכנון מבצע "אורנים" (שנקרא לבסוף מערכת "שלום הגליל"). כעת הם לחצו, שנרפה את הלחץ מעל רצועת עזה, נניח למשלוחים הומניטריים להיכנס לרצועה, והכשילו תגובה קשה על תקיפות חיזבאללה בצפון. הנשיא ג'ו ביידן - עקרונית, אוהד ישראל ותיק - נחרד מהזוועה בשמחת-תורה, מיהר להגיע לישראל עם פרוץ המלחמה, לשלוח אמצעי לחימה ותחמושת לישראל, ושיגר אליה שתי קבוצות של נושאות-מטוסים ושתי ספינות של חיל הנחתים. את טוב-לבו, כולל דרישתו מהקונגרס להגדיל משמעותית את הסיוע הצבאי לישראל (ולאוקראינה באותה ההזדמנות), ואת ביקורו החם בישראל (חלק ממסע הבחירות שלו?!) תפרע מאתנו ארצות-הברית בהישגים מדיניים, שאינם לטובת ישראל. יש לזכור, ממשל ביידן מופעל על-ידי אנשי ברק אובמה, כולל ג'ייקוב ג'וזף (ג'ק) לוּ (Lew), השגריר המיועד לישראל, שהוא יהודי אורתודוקסי. כלומר, למרות חיוכי הנשיא, ממשל ביידן הנו אנטי-ישראלי חריף. כלומר, יש להניח, שהאמריקנים לא יניחו לנו לנצח את חמאס במכה אנושה ביותר, הדרושה כעת כדי לשקם את הרתעתנו במזרח התיכון, וכדי לנקום על הטבח הנורא. הנשיא ביידן כבר אמר, שמותר לנו להכות בחמאס, אך לא להרוס את עזה. הלחץ האמריקני רק יחריף, ככל שנקבל מהם סיוע, ונתמכר אליו. לכן, הם דוחפים לנו כעת מכל טוב. שוב, כמו לפני מלחמת יום הכיפורים - מי אחראי למלאי הקטן מדי, שהכינה ישראל למקרה של מלחמה, שיכולה להיות רב-זירתית? |
|
תגובות
הוסף רשומת תגובה