המבוטח חלה בפרקינסון. האם מגיע לאקסית מחצית מביטוח כושר עבודתו?

 

המבוטח חלה בפרקינסון. האם מגיע לאקסית מחצית מביטוח כושר עבודתו?

כמו זוגות רבים בישראל, גם משה ונורית קיימו זוגיות מבלי להינשא כדת משה וישראל. הם ערכו טקס חתונה חילוני וניהלו משק בית משותף. במהלך השנים, הביאו לעולם שלושה ילדים.

במשך 15 שנות החיים המשותפים, חוו בני הזוג משברים קשים. אך אף משבר לא הכין אותם למשבר הקשה בו אובחן משה כחולה פרקינסון. משה איבד את כושר עבודתו ונאלץ להפסיק לעבוד. הוא החל לקבל גמלאות אובדן כושר עבודה מפוליסה בחברת ביטוח. את הגמלאות הפקיד לחשבון המשותף של נורית ושלו.

חלפה עוד שנה. המשברים החריפו ובני הזוג החליטו להיפרד. משה עזב את הבית ועבר להתגורר בגפו. גם בשלב זה המחלוקות בין בני הזוג לא פסקו. אחת מהן נגעה לגמלאות שקיבל משה והיה עתיד לקבל עד לתום תקופת הביטוח בפוליסת אובדן כושר העבודה. לטענתה של נורית, מדובר בכספים משותפים ולכן דרשה מחצית מהם.

בני הזוג לא הצליחו להגיע לעמק השווה. הם פנו לבית המשפט לענייני משפחה בצפת. המחלוקת הונחה על שולחנה של השופטת אביבית נחמיאס.

ראשית ולפני הכל, ציינה השופטת נחמיאס, על בני זוג המנהלים מערכת יחסים תקינה ותורמים למאמץ המשפחתי במשותף, חלה "הלכת השיתוף". לפי הלכה זו, בין בני זוג החיים יחד, קיים הסכם משתמע, לפיו הרכוש המשותף, שנצבר במהלך חייהם המשותפים, שייך לשניהם. לכן כאשר הם יתגרשו או ייפרדו זה מזה, כל אחד מהם יהיה זכאי למחצית הרכוש המשותף, אפילו בנכסים הרשומים על שם אחד מהם בלבד. הבסיס להלכה זו אינו מותנה בנישואים פורמליים ברבנות. לכן בהתקיים תנאים מסוימים, כגון ניהול משק בית וגידול ילדים במשותף, חלה הלכת השיתוף גם על בני זוג החיים כידועים בציבור ללא נישואים כדת משה וישראל.

בשלב זה, פנתה נורית אל השופטת וביקשה להבהיר כי גמלאות אובדן כושר העבודה של משה ביססו את עתידה הכלכלי של המשפחה כולה. הגמלאות שימשו לכיסוי הוצאות והתחייבויות המשפחה, גם אלה העתידיות ולמעשה, היוו את מקור ההכנסה העיקרי של המשפחה.

במשך כל שנות הזוגיות, נהגנו בשיתוף מלא ביחס לכל נכס שהתקבל לידינו, הדגישה נורית. היינו שותפים שווים לחובות ולזכויות. לכן יש לקבוע כי גם הזכויות בפוליסת אובדן כושר העבודה, מהוות חלק בלתי נפרד מהרכוש המשותף, אותו יש לחלק באופן שווה בעקבות הפרידה.

לעומתה טען משה, כי הוא מקבל את הגמלאות נוכח העובדה שאינו מסוגל לעבוד בשל מחלת הפרקינסון וכי הגמלה נועדה לכסות רק את ההוצאות הרפואיות שלו.

השופטת נחמיאס פנתה לבחון מה קובע החוק במקרים כאלה. מעיון בחוק יחסי ממון, מצאה השופטת, כי המחוקק בחר להחריג גמלאות המגיעות לאחד מבני הזוג בשל נזקי גוף. כך שגמלאות אלה לא מחושבות במסגרת הרכוש המשותף שיש לחלק שווה בשווה לאחר פרידה.

הרציונל העומד מאחורי החוק, הבהירה השופטת, הוא כי מדובר בכספים הניתנים לנפגע על מנת להחזירו, למצב בו היה לפני הפגיעה, להקל על חייו ולשקמו. המחוקק קבע כי כספים אלה אינם חלק מהנכסים המשותפים. יש להשאירם בידי הנכה כדי שישמשו אותו להתמודדות עם מצבו הרפואי.

אולם במקרה זה, קבעה השופטת, יש להבחין בין הגמלאות שהתקבלו עד לפרידה לבין אלה שהתקבלו לאחר הפרידה. עד הפרידה, התנהלו בני הזוג כתא משפחתי אחד, תוך שיתוף כלכלי ורכושי. במסגרת זו גם גמלאות אובדן כושר העבודה הופקדו בחשבון המשותף ושמשו גם הם לצורכי מחייתם השוטפים ולקיום התא המשפחתי.

לפיכך, טענתו של משה לפיה גמלאות אובדן כושר העבודה נועדו "אך ורק לתשלום תרופות שלו ולמחייתו", לא יכולה להתקבל.

על כן, פסקה השופטת, עד למועד הפרידה, היו הכספים משותפים. הם הופקדו לחשבון המשותף ונטמעו שם בלאו הכי.

לעומת זאת, שונה דינן של הגמלאות ששולמו לאחר מועד הפרידה וישולמו בעתיד. מדובר בגמלאות חודשיות, שמשה מקבל בגלל אובדן כושר עבודתו בשל מחלת הפרקינסון. לפיכך אין מקום לקבוע כי כספים אלה צריכים להתחלק שווה בשווה בין בני הזוג גם לאחר הפרידה ביניהם. לכך יש להוסיף כי מחלת הפרקינסון הינה מחלה מתפתחת וכושרו של משה לעבוד אינו צפוי להשתפר.