הנהג נטל אחריות לתאונה. בתגובה, חברת הביטוח הסירה את הכיסוי הביטוחי

 

הנהג נטל אחריות לתאונה. בתגובה, חברת הביטוח הסירה את הכיסוי הביטוחי

רכבו של אמיליו נפגע בתאונה מרכב שהיה נהוג בידי רמי. מיד לאחר ההתנגשות, חתמו שני הנהגים על מסמך שכלל את תיאור התאונה והודאה של רמי באחריותו לתאונה.

אמיליו הגיש את המסמך לחברת סקוריטס, שביטחה את הרכב הפוגע. אלא שלהפתעתו, סקוריסט סירבה לשלם את נזקי התאונה. רמי אינו המבוטח שלנו, הודיעה לו סקוריטס. המבוטח שלנו הוא אביו של רמי. הוא גם בעל הרכב. החוקרים שלנו פנו אל האב, אולם הוא סירב לשתף פעולה בבירור נסיבות התאונה.

וזאת לדעת, כאשר חברות הביטוח לא מוצאות כל נימוק ענייני להתחמק מתשלום תגמולי ביטוח, מפלטן האחרון הוא הנימוק שהמבוטח לא שיתף עמן פעולה. אלא שבמקרה שלנו, כפי שנראה מיד, נימוק זה הועלה למרות שסקוריטס קיבלה את נסיבות התאונה מהנהג, בנו של המבוטח, ולמרות שבידי אביו, המבוטח, לא היה כל מידע נוסף שיכול היה לשפוך אור על נסיבות התאונה.

גם אמיליו הבין שסקוריטס מתחמקת מתשלום תגמולי הביטוח ללא בסיס. לכן לא היסס והגיש תביעה בבית משפט השלום בראשון לציון. התביעה הונחה על שולחנו של הרשם הבכיר מרדכי וחדי.

בבית המשפט, חזרה סקוריטס והאשימה את מבוטחה כי "חיבל ביכולתה לברר את שאלת החבות", לא שיתף פעולה עם חוקריה וסירב למסור להם את גרסתו לתאונה.

אלא שמתוך דוחות חוקרי סקוריטס, עלתה תמונה אחרת. האב מתגורר בחו"ל ואפילו משם ענה לשאלות חוקרי סקוריטס כשאלה פנו אליו. בשיחותיו עמם, אישר כי הבן משתמש ברשותו ברכבו ושהבן לא סיפר לו שעבר תאונה. עוד מסר להם כי אין בידיו פרטים על התאונה ולכן אינו מסוגל לסייע להם בבירור עובדות התאונה.

בנסיבות אלה, קבע הרשם, כאשר אין בידי המבוטח פרטים על התאונה, לא ניתן לומר כי המבוטח לא שיתף פעולה.

מעבר לכך, הזכיר הרשם לסקוריטס, לפי חוק חוזה הביטוח, העובדה שהמבוטח לא משתף פעולה בבירור נסיבות התאונה, היא כשלעצמה, אינה פוטרת את המבטחת מתשלום. כדי לזכות בפטור, עליה להוכיח ״באופן קונקרטי״ כי נגרם לה נזק כתוצאה מאי שיתוף הפעולה. למשל להוכיח כי האב הסתיר ראיות לכך שרמי אינו אחראי לנזק, או שאינו האחראי הבלעדי לתאונה. ראיה לנזק כזה סקוריטס לא הביאה.

יתירה מזו, ציין הרשם, הבן עצמו הודה באחריות לתאונה וסקוריטס לא טענה דבר כנגד כשרות הודאה זו. לכן סקוריטס לא יכולה לטעון לאי שיתוף פעולה או לנזק כלשהו.

בכך יכול היה הרשם לחתום את פסק דינו. אלא שהוא המשיך ושרטט גם את נורמת ההתנהגות המצופה מנהג האחראי לתאונה. מצופה ממנו, הבהיר הרשם, כי לא יתכחש לאחריותו לתאונה אך ורק כדי לדחות את הקץ, במטרה להתיש את הנפגע כך סתם בין כתלי בית המשפט ולאלצו לקבל פחות ממה שמגיע לו.

באותו אופן, הוסיף הרשם, מצופה כי חברת הביטוח לא תסרב לשלם תגמולי ביטוח שעה שנהג הרכב המבוטח מכיר באחריותו לתאונה. הנה כלשון הרשם: "מקום בו המבוטח, או הנהג ברכב המבוטח מודה באחריותו לתאונה ולגרימת הנזק, הרי שזו גרסתו. ומשהודיע כך, ספק אם המבטחת יכולה לטעון לאי שיתוף פעולה, שכן, נמסרה הגרסה, גם אם עולה ממנה הודאה בחבות. ממילא, במקרה שכזה המבטחת אינה ניזוקה מהעדר שיתוף פעולה... אין בכך, כמובן, כדי לחסום את דרכה של חברת הביטוח לטעון נגד כשירותה, קבילותה או משקלה של אותה הודאה".

לאורך כל פסק דינו, עמד הרשם על העובדה החשובה, שחברות הביטוח נוטות לשכוח, כי כיסוי ביטוחי שמבוטח רוכש, לא ניתן להסיר כך סתם. בוודאי לא באמתלת שווא של "חוסר שיתוף פעולה".

בסופו של דיון, דחה הרשם הבכיר, מרדכי וחדי, מכל וכל את הצעדים שנקטה סקוריטס כדי להתחמק מתשלום בנימוק שהמבוטח לא שיתף עמה פעולה בבירור נסיבות התאונה.

כ"ו ניסן התשפ"ג 17.04.2023