זה הזמן למוסדות המדינה לכבד את זכרו של האיש היקר, משה קראוס, על פועלו להצלת יהודי הונגריה בשואה, שסיכן את עצמו שעה שעה ולפרסם את עלילותיו.

 

ידועה הגישה הגורסת שהיסטוריונים מתארים את הקורה בהתאם לדעותיהם הפוליטיות. כך, למשל, במרד גטו ורשה הובלטה לחימתם של חברי ארגון אי'ל ( ארגון יהודי לוחם)בראשות מרדכי אנילביץ', חבר השומר הצעיר, עד שפורסם ספרו של פרופ' משה ארנס -"דגלים מעל הגטו", 

בו התברר כי הלחימה המשמעותית ביותר הייתה של הארגון המתחרה- אצ'י (ארגון צבאי יהודי), בראשות חבר בית'ר, פאבל פרנק.

עתה התפרסם במוסף של "מעריב" כתבה מרתקת של מרדכי חיימוביץ' על משה קראוס, איש המזרחי בהונגריה, 

שהציל לפחות 40 אלף מיהודי הונגריה משליחתם למחנות ההשמדה. יש אומרים שהמספר גדול יותר- עד 100 אלף יהודים. זאת לעומת 1685 יהודים שניצלו ברכבת קסטנר, בהם רבים מבני משפחתו.

קראוס התנגד לדרכו של קסטנר, שעיקרה הצלת יהודים בשיתוף פעולה עם הגרמנים, ויצר בכישרון ובתחכום דרך הצלה אלטרנטיבית, מפתיעה בהיקפה ובתוצאותיה, וחפה מהכשלים המוסריים שאפינו את דרכו של קסטנר, ואשר נחשפו בהרחבה במהלך משפט קסטנר. ואולם, דרכו של קראוס לא זכתה לגלוי נאות בהיסטוריוגרפיה של התקופה אלא להעלמה. השיטה של קראוס הייתה מסוכנה אבל מקורית. הוא גייס לתוכניתו את נציגי המדינות הנייטרליות ופקידים אנטי- נאציים בממשלה.

 במשפט קסטנר הועלה האשמה חריפה נגד ראשי היישוב, הסוכנות ומפא"י כי בשנות השואה חיפו על קסטנר ופעולותיו והשתיקו במתכוון את הידיעות על ההשמדה לפי הוראת הבריטים ותוך שיתוף פעולה עמם. עו'ד תמיר הטיח בקסטנר האשמות בדבר שיתוף פעולה עם הנאצים, הסתרת הידיעות על סכנת ההשמדה מפני יהודי הונגריה, הפקרת המוני היהודים כדי להציל את יהודי הרכבת "המיוחסים", שהיו קרוביו וידידיו, הכשלת שליחותו של יואל ברנד והפקרת הצנחנים יואל פלגי, פרץ גולדשטיין וחנה סנש. כן הטיח בקסטנר אשמת ברית עם המפקד הנאצי הבכיר, קורט בכר, שהתבטאה במתן עדות לטובתו בפני בית הדין בנירנברג ובעיקר בנטילת חלק מכספי הכופר, שנפלו בידי קורט בכר לעצמו.  במהלך המשפט הטיח תמיר בקסטנר שבכר שוחרר מנירנברג הודות להתערבותו האישית וקסטנר צעק בתגובה: "זה שקר!". או אז הציג תמיר את המכתב ששלח קסטנר לשר האוצר אליעזר קפלן, ובו כתב לו: "בכר שוחרר בינתיים תודות להתערבותי האישית".

זה הזמן למוסדות המדינה לכבד את זכרו של האיש היקר, שסיכן את עצמו שעה שעה, פועלו הועלם והוא נפטר בבדידות נוראה, ולפרסם את עלילותיו .

צעד ראשון בכיוון עשתה ד'ר אילה נדיבי, שפרסמה את עבודת הדוקטורט שלה על האיש כספר:בין קראוס לקסטנר