השופט עמית: ההלכה לא צודקת אך אין לבטלה. רק לעוקפה

 

 

תושב חוזר נפגע קשות בתאונת דרכים. תאגיד הביטוח הפול גילה שיש לו רישיון אמריקאי בלבד ודחה את תביעת הפיצויים שלו.

הפול התבסס על הלכה ישנה ולא נכונה על פי קונצנזוס מקיר לקיר. היא גם גורמת עוול בלתי מוצדק, הרה גורל לאדם הנזקק.

האם השופט יצחק עמית, מבית המשפט העליון ישנה את ההלכה?

בברכה,

חיים קליר וצוות המשרד

השופט עמית: ההלכה לא צודקת אך אין לבטלה. רק לעוקפה

חלק ניכר מעושרם המופלג, נפל בחלקם של תאגידי הביטוח כמתת משמים, בזכות פסיקת בית המשפט העליון. פסיקה זו מאשרת במקרים רבים, מכירת ביטוחים ריקים מתוכן ומותירה אלפי נכים קשים ללא מזור, למרות ששילמו עבורם במיטב כספם. בימים אלה נדון בבית המשפט העליון אחד ממקרים אלה.

פ' הוא תושב ישראלי חוזר מארצות הברית. איתרע מזלו וכשנתיים לאחר שובו ארצה, בעת שנהג על אופנוע, עבר תאונת דרכים עם פגיעות גוף ונפש קשות ביותר.

פ' היה מבוטח בפוליסת ביטוח חובה בתאגיד ביטוח הפול. מסלק התביעות בהפול קרא את תיקו ולפתע אורו עיניו. הוא גילה כי בעת התאונה היה לפ' רק רישיון נהיגה אמריקאי.

שמח וטוב לב, הודיע מסלק התביעות לפ' כי לאחר שהות של שנה בארץ, הרישיון האמריקאי שווה בישראל כקליפת השום. לכן גם אין תוקף לביטוח החובה, הדורש כי לנהג יהיה רישיון נהיגה.

מי קבע את זה, שאל פ' בתמיהה. יש שופטי עליון בירושלים. כך הם קבעו.

פ' ניסה לדבר על ליבו של מסלק התביעות. המשטרה עצמה, סיפר לו, עצרה אותו מספר פעמים לביקורת רישיונות, אולם אף אחד מהשוטרים לא אמר לו כי רישיון הנהיגה האמריקאי אינו תקף. דבר לא עזר. תאגיד הפול סירב לכסות את נזקיו של פ' ושילח אותו לדרכו.

האם רישיון ישראלי מעיד על בעליו שהוא כשיר יותר לנהיגה מבעל רישיון אמריקאי? מה פתאום. ארצות הברית אינה מדינת עולם שלישי. היא מעצמה עולמית עם רשויות פיקוח מקצועיות וחזקות. אין לחשוד שהן מעניקות רישיונות למי שאינם כשירים לנהוג.

כדי להבין איך הגענו למצב אבסורדי בו לפי פסיקת העליון אין כיסוי בישראל לנהג בעל רישיון אמריקאי, נעשה אתנחתא קצרה ונסביר.

תושבים חוזרים יכולים להמיר בקלות ובמהירות את רישיונם הזר ברישיון ישראלי. ההמרה היא מנהלתית-רישומית בלבד. הם לא נדרשים לעבור מבחנים עיוניים או מעשיים, גם לא בדיקות רפואיות. לא זו אף זו, כדי להקל על תושבים חוזרים ולמנוע מהם השבתה תחבורתית מיד עם חזרתם ארצה, הוענקה להם ארכת התארגנות של שנה.

אלא שתאגידי הביטוח השכילו לשכנע את שופטי העליון שלנו כי תושב חוזר שלא המיר תוך שנה את רישיונו הזר לרישיון ישראלי, נחשב לנוהג ללא רישיון ולכן אין תוקף לביטוח הרכב שרכש. זאת למרות שאפילו החוק דורש כתנאי לתוקף ביטוח החובה רק "רישיון לנהוג ברכב". לא נדרש רישיון ישראלי דווקא. על פסיקה זו הוטחה ביקורת קשה של שופטים רבים וגם של מלומדי משפט באקדמיה.

נחזור אל המקרה של פ'. מסלק התביעות דחה כאמור את תביעתו בטענה שהוא נהג באופנועו ללא רישיון תקף, למרות רישיונו האמריקאי.

פ' נאלץ להגיש תביעה נגד הפול בבית המשפט המחוזי בירושלים. השופט אריה רומנוב מצא דרך לעקוף את פסיקת בית המשפט העליון. השופט פסק שגם אם הרישיון האמריקאי כבר לא תקף לאחר שנה, בכל זאת הפול חייב לפצות אותו על נזקיו בתאונה. זאת מאחר שבעת רכישת הפוליסה, הפול הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו ולא העמיד את פ' על כך שרישיונו האמריקאי פקע.

הפול הגיש ערעור לבית המשפט העליון. פסק הדין ניתן בימים אלה על ידי השופט יצחק עמית.

שלילת הזכאות לפיצויים מנהג שנפגע בתאונת דרכים, למרות שיש לו רישיון נהיגה זר, הודה השופט יצחק עמית, היא תוצאה קשה והרת גורל. היא גם אינה צודקת. אם בעל רישיון זר כשיר פחות לנהיגה מבעל רישיון ישראלי, מדוע מותר לתושב חוזר לנהוג בארץ במשך השנה הראשונה לחזרתו אליה עם הרישיון הזר בלבד. גם המרת הרישיון הזר לישראלי ללא כל מבחן עיוני ומעשי וללא כל בדיקה רפואית, מעידה כי לעניין הכשירות לנהוג, אין הבדל בין השניים.

נוכח התוצאה הקשה שיצרה פסיקת בית המשפט העליון, הסביר השופט עמית, פיתחו הערכאות המבררות (השלום והמחוזי) טכניקות שונות כדי לפצות בכל זאת את הנפגעים בעלי הרישיון הזר. כך עשה גם השופט אריה רומנו במקרה של פ' ובצדק, קבע השופט עמית והוסיף, "לטעמי יש להמשיך לילך בדרך זו".

לנוכח פערי הידע והכוחות בין פ' לתאגיד הפול, הבהיר השופט עמית, ניתן היה לצפות כי תאגיד הפול ימשוך בשרוולו של פ' ויסב את תשומת ליבו שהכיסוי הביטוחי שרכש אצלו פעמיים בכסף מלא "אינו שווה את הנייר שעליו הודפס". הפול, כמבטח מקצועי עם ידע וניסיון בתחום הביטוח הציב אפוא "מכשול בפני עיוור". בסופו של יום, אישר השופט עמית את פסק דינו של השופט אריה רומנו ופסק כי תאגיד הפול חייב לפצות את פ' על נזקיו בתאונה הקשה.

לסיכום, שימו לב מה היה לנו כאן. בית המשפט העליון יצר הלכה לא נכונה ולא הגיונית. אין מחלוקת כי תוצאת ההלכה מבחינת האדם הנזקק "קשה והרת גורל", כלשון שופטי העליון עצמם. לשופטי הערכאות המבררות אין סמכות לשנות את הפסיקה, אך הם גם לא מסוגלים מוסרית לאכוף אותה. בלית ברירה, הם משכילים למצוא דרך עוקפת שתביא לתוצאה הצודקת. אלא שהדרך העוקפת מחייבת את האדם הנזקק לנקוט בהליכים ממושכים ואת השופטים לבזבז זמן שיפוטי יקר בדיונים מסורבלים ממושכים ומייגעים. העניין הגיעה לבית המשפט העליון שוב. במקום לבטל את הפסיקה גורמת העוול, הלא נכונה והלא צודקת, השופט יצחק עמית מותיר אותה על כנה, תוך מתן גושפנקא לעקיפתה. התוצאה העגומה: תאגידי הביטוח ימשיכו לדחות תביעות צודקות על בסיס הפסיקה הלא נכונה, ימשיכו לכתוש את האזרח הפשוט ואת השופטים שיכרעו תחת נטל התדיינויות סרק. הכל במקום לשנות את הפסיקה הקשה, להסיר באמת מכשול בפני עיוור ולפנות את השופטים לדון בדברים ראויים וחשובים יותר.