ציונות נוסח משפחת סינגר ברמת - גן
אהרן סינגר היה גאה מאוד כאשר בנו ארי סינגר, קיבל דרגת תת אלוף ונתמנה לקצין מילואים ראשי של צה"ל, הוא סיפר בגאווה: "יש לי בן גנרל" בצבא היהודי של מדינת ישראל.
רצ"ב מכתב שפרסמתי לפני 10 שנים, תחת
הכותרת "ציונות נוסח משפחת סינגר", המכתב מדבר בעד עצמו.
המכתב הובא לאהרן ע"י ידידתנו אביגיל צוקר, אהרן קרא את המכתב, פרץ בבכי ועזב
מיד את בורסת היהלומים.
ציונות נוסח משפחת סינגר ברמת - גן
גם
השנה בליל יום הזכרון, עמדתי ליד קיר הזכרון לנופלי בית הכנסת "גבורת
מרדכי" בגבעתיים.
על
קיר האבן, מוצמדים 7 לוחות נחושת, לזכר 7 מחברי הקהילה שנפלו ב"מערכות
ישראל". מטען כבד על קהילה קטנה אחת.
לפני כ - 30 שנה, לאחר מבצע "שלום הגליל", נוספו על קיר זה, שני לוחות עם שמותיהם של קציני השריון, סגן אוריה בר שלום ז"ל וסגן אלוף ספי שאומן ז"ל, ואני פניתי אז אל בורא עולם, עם בקשה קטנה וצנועה: "יהי רצון שלא יתווסף לכותל אבנים זה, שום שם נוסף" ולא נתקבלה תפילתי. כעבור כמה שנים, נפל על משמרתו סמל יעקב דוד סינגר ז"ל שנקרא בפי כל "ג'קוב". מאז כל שנה, אני חוזר על אותה הבקשה לאל עליון, "לו יהי".
בשנת 1972 הגיעה לגור בבנין רב הקומות שלנו ברמת גן, משפחת סינגר, עולים חדשים מהגולה. אהרן ובי (ביטרס) סינגר, פליטי שואה שהגיעו לניו - יורק, החליטו שלא די להתפלל לציון, ולא מספיק לתרום כספים לציון, אלא יש צורך לעלות ולחיות בציון.
למשפחה
היו אז שלושה בנים, בני 7 עד 12, ארי, דני וג'קוב הקטן, שנולדו בניו - יורק.
ג'קוב היה בן בית בדירתנו הן כבן השכנים, והן כיוון שלמד בכיתה אחת עם אילן בננו הבכור. משפחת סינגר התבססה היטב כלכלית בעסקי היהלומים בניו - יורק, כך שעם עליתם לציון, לא היו זקוקים לסל קליטה. כמשפחה דתית לאומית, הלכו הבנים במסלול הקלאסי של ישיבה תיכונית בכפר הראה, וישיבת ההסדר ברמת הגולן. הבנים הגדולים ארי ודני שירתו בשריון, יצאו לקצונה, שירתו כמפקדי מחלקות טנקים. ג'קוב צעיר האחים, לא המשיך במסורת השריון המשפחתית, אלא התנדב לחטיבת החי"ר גבעתי, יצא לפיקוד ועמד לצאת גם הוא לקצונה, אבל אז אירעה האסון, במהלך כיבוש יעד מבוצר, נהרג סמל יעקב (ג'קוב) סינגר ז"ל. וידום אהרן סינגר עם רעייתו האצילה בי. על פי המקובל בצה"ל יכלו שני האחים ארי ודני לעזוב את החטיבה המבצעית הלוחמת, ולעבור לתפקיד עורפי,
אבל הם סירבו והמשיכו לשרת במילואים, כמפקדי יחידות טנקים בחיל השריון. דני עלה בסולם הדרגות במילואים, והוא היום סגן אלוף בחטיבת שריון, אב לששה ילדים, בנו ג'קוב (ע"ש האח שנפל) הוא לוחם ביחידת עילית.
ארי,
בכור הבנים לבית סינגר, עלה גם הוא במעלה ההירכיה הצבאית ונתמנה בשעתו למפקד חטיבת
שריון. במהלך טקס קבלת דרגת "האלוף
משנה" בלשכת הרמטכל. האב אהרן סינגר שלף מארנקו תמונה, ואמר: "אני מחזיק
באופן קבוע בארנקי תמונה זו, של הילד היהודי, שמרים
ידיים בגטו ורשה, אני עליתי לישראל ושלחתי את כל בני לשרות קרבי בצה"ל, כדי
שתמונה כזאת, לא תחזור לעולם".
אל"מ
ארי סינגר הוא היום במלואים סגן מפקד אוגדה משוריינת, אב ל - 6 ילדים, מהם שלושה
בנים לוחמים ביחידות עילית.
אם הבנים, בי (ביטריס) סינגר הייתה דמות מדהימה, אשת ספר עם השכלה רחבה, שהייתה גאה מאוד במשפחתה. היא סיפרה לא פעם על אמונתו העמוקה של אהרן בצור ישראל, בנצח ישראל ובמדינת ישראל. היא הייתה מתארת את החריצות של בניה, שבמקביל לעבודתם בעסקי המשפחה, גם משרתים חודשים ארוכים במלואים. היא הייתה גאה לספר על כל עליה של דני בסולם הפיקוד הצהלי,על החינוך המושלם שזוכים נכדיה, ועל תרומת הנכדים למערך הלוחם של צה"ל. בעיניים נוצצות מגאווה, היא סיפרה איך ארי נשלח לארה"ב לעודד עליה, איך ארי בנוסף לעבודתו לפרנסת משפחתו, גם משרת במלואים לפחות 100 ימים בשנה (לפחות יומיים בשבוע), אבל גם מוצא זמן לתת שיעור שבועי בתלמוד, בישיבה בפדואל, ישוב מגוריו. בי סינגר אמרה לי פעם: " אם היום פורצת מלחמה בישראל, יש לי 6 ילדים בקו הראשון, שני בנים וארבע נכדים". בי נפטרה לפני כשנה, ונקברה בחלקת ההורים השכולים בקריית שאול.
אחת לשנה ביום הזכרון לג'קוב ז"ל, כמקובל במסורת ישראל, מארגנת משפחת סינגר שיעור לזכרו. את השיעור מעביר באופן קבוע זה למעלה מ - 20 שנה, האח השכול ארי סינגר. ארי מגלה ידע עצום בים התלמוד, בהלכה, אגדה וכו'. כאשר ארי מתייצב לפני הציבור עטור בזקן עם הציציות בחוץ, אתה חש שעומד לפניך ענק התורה ולא יהלומן שהוא גם סגן מפקד אוגדה. לא פעם נראה למאזינים, שהידע הרחב וההבנה העמוקה שלו, עולים על אלה של הרבה יהודים שמתהדרים בתואר "הרב הגאון". וודאי עולים על רוב אלה ש"תורתם - אומנותם".
בהבט
ההיסטורי אפשר לומר, שמאז המכבים ותלמידי רבי עקיבא, עוד לא היה לנו דור כזה, של
אנשים שמשלבים סייפא וספרא, לתפארת מדינת ישראל.
אם יש את נפשכם לדעת, מנין שואב עם ישראל את כוחו ואת עוצמתו, סורו למשפחת סינגר, גשו למשפחת פרץ, הקשיבו למשפחת בלוט, האזינו למשפחת מורנו, וכו' וכו' וכו'
"זאת ארץ ישראל הישנה, היפיפייה והנשכחת, שהיא תמיד מושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת". מה אומר ומה אדבר ביום הזכרון, בערוב יום, לקראת פרוס חגיגות העצמאות ה - 64 של מדינת היהודים, אני מלא גאווה בעמי, בארצי ובמדינת היהודים הקטנטונת, והמסקנה שלי היא:
אשרי העם שככה לו,
אשרי העם שכאלה הם בניו,
אשריו צבא כאלה הם קציניו.
בכבוד רב,
חיים יואבי רבינוביץ
אזרח פשוט
תגובות
הוסף רשומת תגובה