סיפורו של היומן המפורט ביותר שנכתב באושוויץ ועל כוחה של האמונה מתוך אלישיב רייכנר, מקור ראשון
סיפורו של היומן המפורט ביותר שנכתב באושוויץ. מקור
ראשון
ברפת שגורשה אליה עם משפחתה, ברכבת
המחניקה, במחנה ההשמדה וגם במפעל התחמושת הנאצי, הנערה שינדי ארנוולד שמרה היטב על
צרורות הדפים המגולגלים שבהם כתבה את כל קורותיה. את היומן הזה היא לקחה איתה לארץ
ישראל, ובתחילת השנה שעברה הוא הוצג בתערוכה - אבל דווקא בברלין, כי אצלנו לא גילו
בו עניין רב. אחרי עשרות שנות שתיקה והסתרה, היום שינדי מילר בת ה־92 לא מפסיקה
לספר על השואה, ומבקשת שלא נשכח דבר
מאת 
אלישיב רייכנר
ח׳ בטבת ה׳תשפ״ב (12/12/2021 19:29)
מאז עלייתה
ארצה מתגוררת משפחת מילר באותו בית, בשיכון פאג"י בשכונת סנהדריה הירושלמית.
ב־1949 זה היה הבית האחרון לפני הגבול הירדני, סמוך ל"שטח ההפקר". לאחר
מלחמת ששת הימים גילתה המשפחה כי פתאום הפך המיקום הזה מפריפריה למרכז – וגם הקרבה
לעיר העתיקה היא יתרון.
מלבד דורי
נולדו לשינדי ואמיל עוד שני ילדים, יצחק־אהרן ואריה. בפברואר 1973, זמן קצר אחר
שסיים קורס צניחה, נהרג יצחק מילר בעת מילוי תפקידו. את נפילת בנה מגדירה שינדי כ"שואה
שנייה" עבורה, ובעוד את השואה הראשונה היא מתארת כיום בפירוט, על נפילת הבן
היא ממעטת לדבר. "זה נמצא בפנים", היא אומרת. "כשהוא נפל, כעסתי על
הדודה שלי שהצילה את חיי באושוויץ. אף על פי שיש לי ילדים נוספים, כעסתי על כך
שחזרתי לאחיות שלי וניצלתי".
את הכרטיסיות
של יומנה היא הביאה כבר לפני חמישים שנה לספריית "יד ושם". שם צילמו
אותן, אבל לא פעלו לפרסום הטקסט. כעבור שנתיים, לאחר נפילת בנה, פנו אל שינדי מיד
ושם והציעו לתרגם את היומן, אך אז הייתה היא שרויה באבלה ולא הייתה מעוניינת בכך.
עוד שלושים שנה חלפו, ושינדי, שבינתיים החלה כאמור לספר לבני המשפחה את סיפורה,
פנתה שוב ליד ושם. "היו אז דיבורים של מכחישי שואה, ואני באתי כמה פעמים
למנהלי הספרייה שם ואמרתי להם: כשהייתי ילדה כתבתי מה לקחו מאיתנו ואיך לקחו. לא
משהו מיוחד, אבל תעשו משהו, זה כתוב". ביד ושם שוב בחרו לא לקחת תחת חסותם את
היומן שלה, ושינדי החליטה לתרגם אותו בעצמה. היא הקלידה את הטקסט במחשב, הוסיפה
פרקים מזיכרונותיה, נעמי מורגנשטרן ערכה את כתב היד, והוא ראה אור בשנת 2012, בשנה
שיטי הלכה לעולמה.
שש שנים לאחר
צאת הספר, "גילתה" העיתונות הגרמנית את סיפורה של מילר. "זה התחיל
בשני אחים שמתגוררים בשווייץ, ואמם הייתה חברה של אמא שלי בגלנטה", מספר אריה
מילר, בנה של שינדי. "לאחר שקראו בעיתון 'בילד' ריאיון עם אישה שהוגדרה
'הניצולה האחרונה של אושוויץ', הם פנו לעיתון והציעו לראיין את אמא שלי. לא עבר
הרבה זמן, ולארץ הגיעו שני כתבים וצלם כדי להכיר אותה. כבר בפגישה הראשונה הם
הבינו שיש להם אוצר. במשך שנה הם חקרו את היומן, נסעו לגלנטה, והגיעו גם למפעל
התחמושת כדי לברר אם אכן מדובר בכרטיסיות שלהם. אחרי התחקיר הם החליטו שלרגל מלאת
75 שנה לשחרור אושוויץ, תוקדש סדרת כתבות לאמא שלי. גם עורך העיתון הגיע לבקר
אותה. בשלב מסוים הם ביקשו רשות לקחת את היומן לתערוכה זמנית במוזיאון ההיסטוריה
בברלין. שליחי המוזיאון הגיעו לכאן והשתגעו כשראו שהיומן הזה לא נשמר באופן מקצועי.
פעמיים נסעו בני המשפחה לברלין: בסוף 2019 הם
הוזמנו להקרנת בכורה של סרט המגולל את סיפורה של שינדי מילר, ובתחילת 2020, רגע
לפני פרוץ הקורונה, הם נסעו לחנוכת התערוכה שבה הוצג היומן. השהות על אדמת גרמניה
לא הייתה קלה עבור שינדי. "זה משהו נורא, אבל לא הראיתי את זה. לא יכולתי
להסתכל שם על הרבה דברים. הגרמנים אירחו אותנו כיד המלך ועשו הכול כדי שנרגיש טוב".
תקופת
הקורונה הייתה קשה לה במיוחד, היא אומרת. אמיל בעלה נפטר כבר לפני 16 שנה,
והסגרים, הבידודים והריחוק הכפוי מבני המשפחה החזירו אותה אל הניתוק שחוותה בגיל
14. "גם לפני שנתיים הצטערתי שלא עזבתי את העולם. המחשבות שלי היו אחרות בזמן
הקורונה. להיות פה לבד, זה נורא".
בכל
שנה בכ"ג בסיון, במועד הגעתה של הרכבת מגלנטה לאושוויץ, התקיימה בהר ציון
אזכרה ליהודי העיירה. "תמיד כתבתי לכולם: תביאו איתכם את התינוקות",
מספרת שינדי. "היום אני היחידה שמגיעה לשם. יש עוד חמש־שש נשים שעדיין בחיים,
אבל מבחינה פיזית הן כבר לא יכולות לבוא".
תגובות
הוסף רשומת תגובה